יומן

לא היו לזה סימנים מקדמים.

חזרנו מביקור אצל חברה, יש לה ילד בגיל של פיבי, והיא עכשיו באמצע הריון. נפגשנו כבר עשרות פעמים, אני מאוד אוהבת אותה, ופיבי מאוד אוהבת את הבן שלה.

נדהמנו אתמול מה"שיחה" שהתגלגלה ביניהם, מהמשחק המשותף. דיברנו על ההריון שלה, על הלידה הצפויה, על בנים לעומת בנות (הפעם יש לה בת).

כרגיל.

ואז באמבטיה, בין שפיץ אחד למשנו, בין סיבון לחפיפה, נפתח לי ברז הדמעות.

ניסיתי בכל הכוח לעצור אותו

לא הצלחתי.

למזלי פיבי הייתה עסוקה בלשחק, ושהיא כבר שמה לב היא שאלה אם הרטבתי את הפרצוף.

אני יושבת מולה, והיא מדהימה, וחכמה,  וטהורה והכי בעולם ואני בוכה, כי אני רוצה עוד.

הרבה זמן מעיין הדמעות שלי יבש, אני חושבת שזה בא יחד עם הירידה והאיזון ההורמונאלי. השבועות האחרונים עם הטירוף שלהם לא נתנו לי דקה לחושב על זה,

ועכשיו

שהרגיעה הגיע, שהתוצאות של הבדיקות הגיעו , ככה פתאום בתוך אמבטיה.

נורא רציתי גם.

זה לא בא מקנאה, זה לא בא משום מקום של כעס

זה בא ממש כמו פיבי מהמקום הכי טהור, מהרצון הכי חזק.

אני רוצה עוד ילד.

אני מרשה לעצמי לאמץ מילים מהישרדות, ואלוהים יסלח לי שאני מאמצת דווקא מהגרסא הישראלית שדיי הורסת את המקור אותו אני אוהבת.

אז זהו,

יצאנו לדרך.

שבוע שעבר, הפקדתי את הוריד שלי בידי אחות מעבדה חייכנית, לטובת הרכבת פרופיל הורמונאלי שלי, והיום הפקדתי שוב את אותה הזרועה בידי אחות אחרת לטובת שלל בדיקות קרשיות , בחסות הרופא שלי וקופת חולים מכבי.

אני מודה, אני עוד דיי בהתלבטות עם הדברים, אבל הרופא שלי יחד עם שרון היו מאוד נחרצים, אנחנו בשלב ההמתנה. הרופא שלי המליץ (הרי הוא לא ממש יכול לאכוף את זה) על מינימום של שלושה חודשים שבהם לא ננסה להיכנס להריון, וכמו שאנחנו כבר יודעים הכניסה היא לא הבעיה פה, אלא להחזיק. ובמקביל הוא התחיל איתי מה שקרוי "בירור", שזה בעברית אין לנו מושג , אין לך היסטוריה רפואית אז בואו נתחיל לשלול דברים.

מסתבר שאחת הבעיות היותר נפוצות היא בעיה של קרשיות יתר, מכאן בעצם מתחילים.

הבוקר תרמתי את הוריד שלי לטובת שלל מבחנות בגדלים שונים, ספגתי בהכנעה שלל סיפורים עם סוף טוב (קצת קשה להתנגד שהיד שלך עם מחט), וזהו.

עכשיו?

עכשיו יש לי עוד חודש שיגיעו התוצאות,שאף אחד לא מבטיח שיראו משהו, ויש עוד בדיקות ועוד שלבים, אבל כרגע אנחנו מתחילים מזה. עד שיגיעו התשובות הבטחנו להיות ילדים טובים, סיכמנו שאחרי התשובות נראה מה עושים.

אני מקווה שהלילה הסיוטים יפנו את מקומם לסתם שינה, רצוי אחת רציפה, בלי ביעותים, ובלי דברים נוראים.

יאללה יצאנו .

לא הרבה דברים השתנו, אבל דבר אחד הולך ונהיה ברור, איבדתי את הסובלנות. לא שלפני זה אפשר היה לומר עלי שאני סובלנית ו/או רגועה, אבל עכשיו..

הפיוז הקצר שלי, התקצר עוד יותר.

אין לי סבלנות .

נהיה לי קשה עם אנשים מסביב, יש ימים שיותר, יש ימים שפחות. אוסף הכוונות הטובות של החברות שלי רק מקשה עלי. ולמרות שאמרתי להן אלף פעם, אין לכם משהו חדש להגיד לי, או משהו שיסדר את הדברים, אז תניחו, כל אחת שולפת לי בזמנה החופשי שטות חדשה, ויאללה למקומות היכון אש.

 לזו יש רופא של חברה של חברה שאני חייבת ללכת אליו, זו מכירה איזה בדיקה שאני עוד לא עשיתי, זו יש לה בת דודה מדרגה חמישית שלה שילדה בסוף תאומים.. וההברקה הכי כואבת שחוזרת על עצמה בכל מיני גרסאות – יש לך את פיבי,הגרסא הכי כואבת הייתה – מי אמר שצריך יותר מילד אחד.

אוצ'.

אני בעצמי אומרת שלא מוכרחים להיות אמא, בסדר, אבל הלו?  יש ימים להגיד את זה.. ובכלל זו אני? והדברים האלו נאמרים ע"י אנשים קרובים, אז תניחו. אתם יודעים שאני רוצה משפחה ורציתי גדולה

פלא שאין לי סבלנות.

נכון יש לי הומור שחור, ומידי פעם אני משחררת אותו, אבל תעזבו אותי. אל תשאלו אותי כל הזמן איך אני, סביר, מתמודדת, מנסה להבין מה לעשות עם החיים שלי.

חצי שנה אני בסטנד ביי שהנה זה קורה, וזה לא, אז עכשיו צריך לעשות התחל ולראות מה עושים אחרת, המשבר הכלכלי משפיע גם עלי, אז תעזבו אותי.

ההפתעה, בכיוון הזה באה דווקא ממחלקת ההריוניות. משבוע לשבוע, עוד חברה מבשרת לי על הריון. ואני שמחה. שמחה מכול הלב. לוקח לי זמן לפרק את החשש עם כל אחת מהן, אפשר לספר לי, אפשר לשאול אותי שאלות, אני שמחה, באמת.  הרי אני לא מאחלת גם לשונאים שלי לעבור את מה שאנחנו עוברים אז לכן?  אין בי כעס, או מרירות על אף אחת מהן, רק באמת אושר... וזה אמיתי וטהור.

הנה גם את הפוסט הזה לקח לי שבוע בערך לכתוב, וגם עכשיו שהמילים מכות על המקלדת ,אין לי סבלנות להמשיך אותו.