יומן

אם יש משהו שפיבי לימדה אותי, זה שיש לה את הקצב שלה, את הרצונות שלה, ושאין טעם לנסות להקדים אותה. ככה התחיל גם הסיפור עם הגמילה. על ההתחלה כתבתי כאן,

זה נראה מבטיח, אבל עוד היו לנו עליות ומורדות. מצד אחד היא הלכה לשירותים, מצד שני זה לא היה ממש קבוע.  רכשנו לה סטים של תחתונים, היא לא ממש גילתה בהם עניין, ניסנו חיתולי גמילה, וגילנו שזה דיי בזבוז של כסף ,  חזרנו לחיתולים רגילים, דיברנו על זה המון  קניתי לה את סיר הסירים, וגיליתי שזו טעות חמורה. כי פיבי שכבר התרגלה לישבנון פתאום ביקשה .. סיר. אז מייד שיננו את השם לישבנון של ציונה.

בהתייעצות עם הצוות המטפל שלה החלטנו לא לדחוק בה. אני אמרתי שאני מעדיפה שזה יבוא ממנה, והצוות הסכים. לפני שבועיים זה באמת קרה.

פיבי קמה בבקר והודיעה לנו שהיום היא רוצה  את התחתונים עם הפסים. לא עוד חיתול.

וזהו, בדקתי פעמיים שהיא רצינית, והילדה בשלה. ביקשה קיבלה. אמרנו שלום לחיתולים ברב טקס, ארזנו בתיק המון מכנסים וגם תחתונים (היא בחרה), חיתול אחד לשנת צהרים והופ.. הלכנו לגן.

הכנתי את עצמי נפשית לניגובים.

בימים הראשונים היא פספסה, בגן פחות בבית יותר, פיפי פחות. פשוט מזכירים לה כל איזה חצי שעה, ואז הולכים לשירותים. כי לפעמים היא כל כך שקועה במשהו אחר. עם הקקי לקח יותר זמן, אבל גם אותו היא הפסיקה לפספס. נרשמו שתי תקריות בהם היא עשה  בכוונה פיפי , זה קרה תוך כדי ויכוח עם שרון ואיתי (כל פעם בנפרד), מה אני אגיד, גורים זה גורים.. הזכיר לי את גורי הכלבים שעושים דווקא פיפי על השטיח שאת הכי אוהבת. בשונה מהתנהגות עם גורי כלבים, אנחנו פשוט לקחנו נשימה ארוכה, והתעלמנו. הפספוסים הלכו ונעלמו, הקפדנו כל הזמן לחזק אותה, לא בפרסים אלא במילים חיבוקים, שרון המציא איתה ביחד שירים..

זה אחרי שבוע ושלושה ימים היא לא פספסה כלום, לא בגן לא בבית. מאז פרט לתקרית וחצי (באחת מהן היא לא הצליחה לצאת מהבריכה בחצר וברח לה קיקי..) הילדה לא מפספסת יותר.. ולא רק זה, היא גם קמה יבשה מהשינה.

בהתייעצות עם הצוות שלה החלטנו לנסות לגמול אותה כבר גם מחיתול בשינה, נראה איך זה ילך.

תובנות ומסקנות

·         לזרום עם הילדה- כמה ימים לפני שפיבי גמלה את עצמה, הייתה לי שיחה בגינה ובה הודיעו לי האמהות שאני  חייבת  לגמול אותה.לא חייבים כלום, שזה בא ממנה זה הולך בקלות. אני לא חושבת שזה עניין של גיל, אלא של קצב פנימי.

·        פיפיפרס (מנהג של תגמול חיובי על עשייה בשירותים) זה נחמד, אנחנו השתמשנו בהתחלה , וגם אז הקפדנו רק על מדבקות, תכלס- חיבוק ומילה טובה שווים הרבה יותר

·        לא צריך עזרים טקטים , סירי פלא מנגנים, ספרים, קלטות, אצלנו הספר רק עשה בלגן..

·        לדבר על זה לדבר על זה ולדבר על זה

·        סבלנות! זה לוקח זמן, וכולם עוברים את זה.

·        לא לשכוח להציע לשירותים לפני כל פעם שהולכים לאנשהו.

תרשמי תרשמי ביומני היקר, דוחק בי שרון.

האמת, כבר אמרתי שאות האם המתעדת בהצטיינות אני כבר לא אקבל.

אז הנה.

פיבי גומלת את עצמה מחיתולים .

היא מראה סימנים של גמילה כבר תקופה מאוד ארוכה, בשיחה שהייתה לי עם הגננת שלה דובר על זה שבפסח מתחילים לעבוד על גמילה בקבוצה שלה. מכוון שפיבי הכי קטנה בקבוצה סיכמנו שניתן לה את הקצב שלה, נראה אם היא בכלל בכיוון. כמה שבועות לפני החופש קנינו לה ישבנון, פיבי גילתה בו עניין בעיקר באגף הטיפוס  אבל אחרי כמה פעמים בהם היא צרחה בכל פעם שעזרתי לה להתיישב עליו, פשוט השארתי אותו עומד ליד האסלה,החלטנו לעזוב אותו. ולחכות לחופש פסח.

רגע לפני פסח, וכשי לחג פיבי הביאה מהגן חיידק בטן, בתמורה היא קיבלה מהרופא אנטיביוטיקה לעשרה ימים.

וככה התחיל סיוט שקוראים לו חופשת פסח משולבת עם אנטיביוטיקה.

פיבי כמו פיבי, חכמה כמו שד, בת שנתיים דיי טיפוסית, רק שאי אפשר לשחד אותה או לתחמן אותה. התרופה הזו לא טעימה נקודה.

אז ניסתי למהול במיץ- היא באה עם הבקבוק והודיעה לי שמיץ מקולקל, ניסתי לשחד אותה בשוקולד- עבד חצי פעם, דיברנו על זה, הבינה לגמרי כמה זה חשוב, אבל אין סיכוי.

שלוש פעמים ביום הילדה שלי הפכה לשילוב של עצבנן+אלפקה+ נחש+הודיני.

מלחמה.

ואם כל זה לא הספיק, אז המסכנה קיבלה את כל תופעות הלוואי שיש לתרופה. עשינו חופשי חודשי אצל הרופא, שיחקנו עם מינונים, עם שעות, כלום.על גמילה, אין מה לדבר בכלל, הילדה משלשלת  עם חום מקיאה רק תבחרו .

 זה היה חופש קשה, היא לא הסכימה להיות עם אף אחד חוץ ממני, וכמו תמיד שהיא חולה, חצי מהזמן היא פשוט הייתה עלי פיזית. הותשתי לגמרי.

תם החופש, תמה האנטיביוטיקה פיבי חוזרת לגן, אני מעדכנת את הצוות על המצב, ומספרת להם שהחלטנו לחכות עם הגמילה עד אחרי הביקורת .

אז אמא ואבא החליטו. אז?

פיבי חוזרת מהגן, שמחה וצוהלת, בגן דיווחו שהיא במצברוח טוב, אין תלונות. בערב שרון קורא לי בואי מהר. אני טסה את כל המדרגות ומה אני רואה? פיבי על ישבנון

שרון סיפר לי שהוא הכין אותה למקלחת היא  לבד לקחה את הישבנון הניחה אותו על האסלה ודרשה ממנו להוריד לה חיתול, היא עלתה התיישבה ירדה ועלה כמה פעמים, ואז הוא קרא לי .. אני פשוט שאלתי אותה אם היא רוצה לעשות פיששש

ופיבי – פישששש – וכן הילדה עושה בשירותים.כמה התרגשות.. מחיאות כפיים, ועוד פעם. אחד הדברים שהכי מצאו חן בעינה זה הניגוב...

חשבנו חד פעמי, אבל בוקר אחרי שוב, אמא פיפי, עולה , מורידים חיתול והיא עושה פיששששש..

שרון הלך לגן, וסיפר להם שהיא התחילה לגמול את עצמה, דבקים בחלטה לראות מה תגיד הביקורת החלטנו בשיתוף הצוות להשאיר לה את החיתול, אבל להציע לה ללכת להתפנות, ואכן בסוף היום הגננת סיפרה לנו, ש פיבי לבד באה וביקשה להוריד חיתול..

זהו,

שנתיים וכמעט חודשיים, הילדה הכי קטנה בקבוצה, גומלת את עצמה, בדרך קצת שונה מכולם (שהולכים כבר בלי חיתול, או לא בשלבי גמילה בכלל) אבל בדרך שלה.

נ.ב

ההתרגשות שאחזה בי הייתה רבה, יחד עם הרגשה שזה דיי דבילי להתרגש מזה. אבל בכל זאת, זה שלב דיי משמעותי.

זה שאין ממש חורף, לא מונע מכולנו להיות חולים.

ומכוון שאני עמוסה בתרופות, ולא ממש מרוכזת אני רק אחזור על זה

כולנו.

טוב עכשיו זה כולנו פחות פיבי שחזרה היום לגן שלא הייתה בו כל השבוע.

זה דבר נוראי לאבד את הקול

זה דבר נוראי לאבד את הקול ולהיות חולה יחד עם ילדה שלא מבינה למה אמא לא עונה לה

וחושבת שאמא כועסת

ונעלבת

ובוכה

ורוצה רק ידיים

ולא את סבא/סבתא שנשארו בתורנות לטפל

גם לא את אבא

רק את אמא

שלא עונה

כי אין לה קול

אתמול היה לי ולשרון "דייט" במוקד

המחלה שלי לא רק שלא הולכת אלא עשתה עוד החמרה קטנה, הרופאה שלי לא הייתה אז הלכנו למוקד

באנו בשמונה וחצי חזרנו באחת עשרה וחצי אחרי צילום ראות (חייכתי יפה, ראות נקיות), ספירת דם (זה לא חדייק כמו שחשבו זה נראה ויראלי ) ואנטיביוטקה חדשה, כי אחרי 5 ימים עם חום ועם החמרה לא משחקים עם זה.

אמרתי לשרון שאנחנו חייבים להיפגש במקומות טובים יותר

גבר גבר.

זה שרון.

גם הוא חולה , אומנם במצב יותר קל ממני, אבל גם הוא נשמע זוועה השבוע, גם אותו שמו על אנטביוטיקה ועדיין, הוא הולך לעבודה, חוזר לעזור פה בחמ"ל חולות, מסדר ענינים ודואג גם לאמא שלו שהפלא ופלא גם היא חולה.

מדהים האיש הזה.