יומן

הזמן עובר, והפחד לא.

השבוע עברנו שקיפות עורפית, בהריון עם פיבי דילגנו על הבדיקה הזו, שהיא בעיקרה סטטיסטית מכוון שהיה ברור לנו שאנחנו הולכים לעשות מי שפיר, הפעם הרופא שלי ביקש, בגלל האובדנים הוא רוצה עוד נקודת ביקרות שתראה שהכול מתפתח כמו שצריך ושם יש ממצא מדאיג נוכל לעבור סיסי שליה שזו בדיקה מוקדמת יותר, עם סיכונים אחרים.

ממש כמו בפעם הקודמת, ובעודי נמצאת בסופר הכחשה , יום לפני התחלתי לפתח סימני חרדה, הלילה הקודם לווה בסיוטים שונים שקשורים כולם לאובדנים, להריוניות ולעוברים חסרי דופק. הפעם קבענו את הבדיקה בשעות הבוקר המאוד מוקדמות, ככה שלא היה לי יותר מידי זמן להתחרבש עם ההתקף.

גם הפעם הרופא הבין שכדאי קודם לבדוק אותי ואחר כך לתשאל אותי, אולי בגלל שסירבתי לשבת ועמדתי ליד שרון שאני הולכת מצד לצד?

התחלנו מסקירה בטנית  חיצונית  מייד ראו עובר אחד (בלילה חלמתי שיש שם עוד אחד מסתתר..) חי נושם בועט וזז המון, מרוב שהוא זז הרופא היה צריך לנסות להשאיר אותו בנקודה אחת למדוד, ואחר כך לנסות לראות את הפרצוף שלו. אחרי איזה עשר דקות, אחת אפס לעובר, עבר לסקירה וגינאלית.. ורק אז אפשר היה לראות את הכול. הכול בסדר. כמו בשאר הבדיקות שרון והרופא מדברים על איברים, אני מנסה להבין איך הם רואים, ואז בתלת ממימד  אני מבינה שמה שחשבתי שזה הראש, זה בעצם הטוסיק..

סיימנו מדידות, הסתבר לי שאני מצטיינת בסטטיסטיקה  לפחות על הדף, שוב התוצאה לא ממש שינתה לי כמו העובדה שנכון לעכשיו הכול תקין.

היי איש,

מזל טוב, כמעט מזל טוב, בעצם איזה מזל טוב ואיזה נעלים, אתה מת.  באופן מצמרר כמעט כמו תמיד יש לך ימולדת סמוך ליום הזיכרון . ועוד שנה עוברת, רק לנו.השנה זה בכלל יצא צמוד. מחר. הא?

לפני כמה שבועות פגשתי את חבר שלך ע', ולא יכולתי להפסיק לחשוב איך הוא שהייה שווה לגמרי שההינו בצבא, התבגר איך נגיד את זה בעדינות- רע.

תשמע איש, הוא נראה רע, עד רע מאוד...לא חוכמה להתחרות בילד בן עשרים הא?

אתה תמיד תהיה חתיך, הקמטים לא יגעו בך, הבטן תישאר מתוחה כמו שרק בגיל 20 אפשר.. לחיוך הממזרי שלך לא יתווספו קמטוטים בצדדים.

אתה ילד בן עשרים.מחר אתה בן 37 .

ואתה אף פעם לא תהיה  בעל של  /אבא של, תמיד תהיה הבן של, תישאר הצלקת הגדולה של מי שהייתה אהובתך, זו שאמרת שלקח לה נצח להסכים אבל בסוף היא הסכימה להיות שלך...ולא ידעה שזה לנצח. אתה אף פעם לא תגדל כרס, ולא תדע אם הקרחת זו תורשתי ..

אתה אף פעם לא ...

אתה תמיד תישאר אצלי בזיכרונות, עם חיוך, עם הגיטרה, עם המילה הטובה, עם היכולת לדעת מה להגיד לכולם. אמרנו שדיפלומטיה זה בגנים ובטח שתהיה גדול תהיה שגריר..

17 שנה אחרי, ואני עדיין אחשוב מה היה קורה אילו, הרי המוות שלך השפיע על כולנו, על המסלול .. אחרי שנהרגת הכול השתנה. גם החיים שלי. ואם הכדור ההוא לא היה פוגע? אז?

וגם השנה הצפירה גרמה למבול הדמעות שלי לזרום, וגם השנה שהערב קרב המעבר לחגיגות לא קל לי, וצריך להסביר לפעוטה אחת למה היום אמא עצובה...

איש,

גם השנה ניהלנו את השיחה שלנו בחלום, גם השנה אמרת דברים שהשתדלתי לזכור ולחרוט אבל גם השנה לא הצלחתי.. וזה התפוגג.

הזיכרון שלך הולך איתי תמיד.

רוי.

נתחיל  מזה שאני אוהבת אותך. באמת.

את הרבה יותר מחברה שלי, החיבור בינינו מאז שנפגשנו אי שם במאה הקודמת היה של הרבה יותר.

הרבה דברים עברנו יחד, תקופות של גאות, של שפל, אכזבות, אהבות, תקוות.

יצאה לא טוב השיחה שלנו אתמול.

ועכשיו אני כותבת, אני כותבת כי ככה אולי קצת יותר קל, אני כותבת כי אני מנסה לחפש את המילים.

אמרתי לך שאנחנו כבר מזמן לא באותו דף, זו לא תהיה הפעם הראשונה וזה לא מדאיג אותי כלל.הרי היינו בסרט הזה אני ואת כל כ הרבה פעמים, וצלחנו אותו.

איפו עברנו לדפים שונים?

אני חושבת שאיפשהו בין הלידות לבין ה"פרויקט" בית שלך, אפשהו שם.. בשנה ומשהו האחרונות.

הבנתי אותך, צללת לך לעולם של קבלנים, וחומרים,וטפסים ועוד דברים שלא אמרו לי כלום, התמודדת עם שני ילדים, עם מעברי דירות ועם עבודה שאת שונאת, התמודדת עם הרבה דברים , נעלמת קצת , נו טוב הרבה, לפעמים שסתם רציתי לדבר קיבלתי כל מיני תגובות, ודקה לפני שהצלחתי להגיד משהו, קיבלתי מונולוג שלם על ... אותם דברים שלא אומרים לי כלום, ולא משנה שרציתי בכלל להגיד משהו אחר, לפעמים היה נדמה לי שאת פשוט לא רואה אותי שם..

אני מתמודדת עם דברים אחרים, ההורות, המעבר לגור עם ההורים שלי על המורכבות המאוד גדולה של זה , המעבר לעצמאות והמאבק לפרנסה.

ואף מילה על ההריונות ועל הפלות.

בכל פעם שניסיתי לפתוח איתך נושאים , כמו לדוגמא המגורים פה, זכיתי למשפטים של את לא יודעת כמה זה טוב, אילו יכולתי.. ולא יקרתי לא שזה הכי לא טוב, אבל חשבת פעם אולי זה לא כזה טוב בשבילי? אולי גם אני רוצה לפרוק איזה מילה על הזוגיות , על המגורים לצד הורים מזדקנים...?? ואיך זה שאין לך אף פינה משלך?

כל שיחה שלנו את שואלת מתי אנחנו באים , מתי את באה? לא דווקא לפה ברור לי שזה לא המקום האידיאלי לאירוח , אלא לפיקניק? לים? או סתם לאיזה מסעדה בלי שום קשר לתאריך לחגיגה?

אני מרגישה כל כך רחוקה. ולא רק גיאוגרפית

שאלת אותי לפני כמה ימים אם אני כועסת, אמרתי לך שלא.

מה שלא אמרתי לך שמצאתי את עצמי נפגעת,  אני יודעת שכאן זה מקרה קלאסי של זו לא אני זו את, ואני יודעת שהכוונות שלך טובות, ואלוהים יעזור לי אני יודעת שאת לא תביני אותי, ומקווה שלא תביני אותי בקטע הזה לעולם, כי אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שאנחנו עוברים , אבל שסיפרתי לך על ההפלה הראשונה, צעקת עלי לחצי דקה שאיך לא סיפרתי לך, ואיך אני עוברת את זה לבד, ואחרי חצי דקה וכמה אמרות שפר (ושוב אני לא מאשימה אותך) שכאבו נורא סימנת וי , ועברנו לדון שוב על עוד ספק שעושה לך בעיות..

ככה כאילו כלום.

אז כן יקרתי, זה כואב שאומרים לך שזה לא ביג דיל הפלה אחת ועוד כל מיני מילים, זה לא עוזר ולא מנחם שמספרים לך סיפורים על אחרות, והיה לי ברור שאין מילים חכמות (לי הרי לא היו מעולם) אבל חשבתי שתהיי שם, גם אם זה לשמוע אותי בוכה.

אבל את לא.

אז התרחקתי.

מודה.

אני.

גם אחרי השיחה שבה סיפרתי לך על גרדה השנייה, זכיתי לאמרה מופלאה בסגנון מי אמר שצריך יתר מילד אחד, ושזה עוד לא אומר כלום  ניפצת אותי, ככה בלי לחשוב..

אז התרחקתי שוב

איך אני אסביר לך?

 בשמונה חודשים האחרונים אני עוברת דברים לא פשוטים, החיים שלי מטלטלים , חלומות שלי מתנפצים,המצב הכלכלי לא מקל עלינו, הידיעה שאני מתרחקת מפינה משלי לעוד תקופה לא עושה לי טוב, גם הידיעה שאני הולכת לעבור בירורים ריפואים ואף מילה על זה שכבר חמישה חודשים אין לי עבודה כמו שצריך, אבל טונה של הורמונים בגוף...

שאת שואלת מתי אני באה, אני תוהה למה?

אנחנו מגיעים לסוף השבוע עם הלשון בחוץ, נכון שאתם לא גרים באילת, אבל עדיין, ואני יודעת שהמרחק הג"ג הוא לא הכול, אבל יקרתי לא יודעת אם שמת לב אבל אני לא במצב משהו, ואחד הדברים שאיבדתי היא הסבלנות, וזה לא קל, ואני לא בטוחה שאני מסוגלת עכשיו לספוג.

איפשהו בין הדאן טאון פריפריה של שתינו הלכנו לאיבוד, אנחנו לא באותו עמוד, אני כבר לא חושבת ראשונה להתקשר לספר דברים, אני כבר לא מחייגת שכואב או עצוב לי ..

אני מתארת לעצמי שאין לך מושג מאיפו זה נפל עליך, לא חשבת בכלל בכיוון, אבל הנה הטלתי את הפצצה למייל.

דעי לך שאני יודעת שזו תקופה, ואני יודעת שאני אוהבת אותך כמו אחות שלי, ושאת חשובה ויקרה לי, אני יודעת שאנחנו במימדי זמן אחרים עכשיו (כמו שהיו בעבר(, ושמתשהו נחזור להיות בעמודים דומים.

אוהבת

נ.ב

אני לא בטוחה שאני אשלח לך את המכתב הזה, הוא קשה, הוא נוקב, ואני לא בטוחה שהוא יעשה משהו. בנתיים אני אחשוב על זה.