יומן

אני רוצה לסלוח לכל אלו שמנכסים לעצמם את ההיריון הזה (באיזה שבוע אנחנו?)

ולאלו שהשאירו אותי מדממת עם האובדנים בלי לדעת להיות שם

אני רוצה לסלוח לאמא שלי שלא ממש יודעת מה לעשות איתי

ומגלה שיש הריונות שהם לא "כייף" כמו שהיו לה

ועדיין מתעקשת על כל מיני דברים

אני רוצה לסלוח לכל אלו שנעלמו

בשנה וחצי האחרונות

אני רוצה לסלוח לכל אלו שלא מבינים שלפעמים עדיף לשתוק איתי

מאשר להגיד שטויות

אני רוצה שיסלחו לי כל אלו שהדפתי אותם, נעלמתי להם ואמרתי שאני אחזור לפני חצי שנה בערך.

אני רוצה לבקש סליחה מהעובר הזה שצומח לי בבטן , שאני לא כותבת לו יומן,

שאני מדחיקה

גם עכשיו שהוא בועט

אני רוצה לבקש סליחה על הקיטורים , מכל אלו שעוברות עכשיו אובדנים

אני יודעת כמה זה קשה

אני רוצה לבקש סליחה מעצמי

שאני קשה

וחרדתית

ולא סומכת

אני רוצה לבקש סליחה מהגוף שלי

שסופג את הכל..

אני רוצה לבקש סליחה מהתא המשפחתי הקטן והמדהים שלי

מפיבי ושרון

סליחה שאני לא ממש מתפקדת

סליחה שאני לא תמיד אומרת כמה אני אוהבת

אין לי מילים לתאר..

לא היו לזה סימנים מקדמים.

חזרנו מביקור אצל חברה, יש לה ילד בגיל של פיבי, והיא עכשיו באמצע הריון. נפגשנו כבר עשרות פעמים, אני מאוד אוהבת אותה, ופיבי מאוד אוהבת את הבן שלה.

נדהמנו אתמול מה"שיחה" שהתגלגלה ביניהם, מהמשחק המשותף. דיברנו על ההריון שלה, על הלידה הצפויה, על בנים לעומת בנות (הפעם יש לה בת).

כרגיל.

ואז באמבטיה, בין שפיץ אחד למשנו, בין סיבון לחפיפה, נפתח לי ברז הדמעות.

ניסיתי בכל הכוח לעצור אותו

לא הצלחתי.

למזלי פיבי הייתה עסוקה בלשחק, ושהיא כבר שמה לב היא שאלה אם הרטבתי את הפרצוף.

אני יושבת מולה, והיא מדהימה, וחכמה,  וטהורה והכי בעולם ואני בוכה, כי אני רוצה עוד.

הרבה זמן מעיין הדמעות שלי יבש, אני חושבת שזה בא יחד עם הירידה והאיזון ההורמונאלי. השבועות האחרונים עם הטירוף שלהם לא נתנו לי דקה לחושב על זה,

ועכשיו

שהרגיעה הגיע, שהתוצאות של הבדיקות הגיעו , ככה פתאום בתוך אמבטיה.

נורא רציתי גם.

זה לא בא מקנאה, זה לא בא משום מקום של כעס

זה בא ממש כמו פיבי מהמקום הכי טהור, מהרצון הכי חזק.

אני רוצה עוד ילד.

הלוואי והייתה לי ממילה חכמה, משהו שיעזור

אבל אין לי

הלוואי והייה לי משהו שיכול להקל עליך את הכאב

אבל אין לי.

הלוואי והייתי יכולה להגיד לך שמתשהו זה נעלם, שמתשהו זה הופך לנסבל

אבל אני יודעת שזה נשאר, ואומרים שאפלו לתמיד.

אין לי מה להגיד, אני יודעת מה זה להרגיש שהשמים נופלים, והמילים הטכניות מתרגמות לכאב עצום שמפלח וחודר כל עצם בגף

ואף אחד לעולם לא יוכל לקחת אותו.

אני יודעת איזו דרך עברת להגיע עד לכאן, כמה יסורי נפש, כמה מחשבות, כמה פעמים גרדת את התחתית, וכמה פעמים הפחדים ניצחו.

ואני יודעת שעכשיו את שוב שם

מגרדת את תחתית הכאב, בודקת אם יש עוד לאן לרדת

ומגלה שהנה שוב החיים נתנו לך סטירה עצומה.

אני רוצה לחבק אותך חזק, ויודעת שעכשיו זה לא הזמן

אני מחפשת מילים

ויודעת שאין כאלו

אז אני פה.

שותקת.

מציעה את הכתף

ובוכה איתך ביחד.

מוקדש לאישה מדהימה וחברה טובה, שגם היא מצטרפת לסטטיסטיקה של אובדן הריון.