|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אם אני אספר זה יהיה אמיתי
אני מנסה לנטרל את אפקט הפחד, ואמת? לא ממש הולך לי.
מרוב שאני מדחיקה, מתפתלת ומסננת כל ניסיון לדבר איתי על זה, זה כאלו נעלם.
ומה עכשיו?
הבטן כבר דיי בחוץ, אי אפשר ממש להסתיר. כל הבדיקות תקינות.
אז למה אני עוד לא סיפרתי לחברות הטובות שלי?
יש בי את אלמנט הפחד, השנה הזו של האובדנים לימדה אותי שהכול אפשרי, אני דרוכה ויש בי את מי שממתינה שבכל רגע משהו רע יקרה.
זה כבר היה אז למה לא שוב.
אני מקהה את התחושות, מרכזת מאמצים להתעלם מהם, והגוף שלי בתמורה מכה בי. אני עדיין מחבקת אסלות, עדיין חלשה, כאלו הגוף שלי אומר, אני פה.
ואת לא תתעלמי ממני.
בהתחלה אמרתי שאני אספר אחרי הסקירה , שנסיים את השליש הראשון, שנצא מטווח הסיכון המידי, אבל אז אני מזכירה לעצמי שאין דבר כזה, אני יודעת ומודעת שבכל שלב הוא יכול לצוץ, האסון הזה של האובדן, ואני יודעת שלא משנה איך, אין לי דרך להתמודד, כי זה לא פחות כואב שיודעים ושמוכנים.
אבל זה גדול עלי.
אז הנה הגיע היום הגדול.
כמו כול הלילות לפני הבדיקות התעוררתי חסרת אוויר באמצע הלילה, היה לי קשה לנשום.
סמי התקף חרדה.
ואז הגיע הבדיקה, והפעם בניגוד לקודמת אני מצליחה לתת פרטים, יושבת על הכסא אבל רואים עלי שאני חסרת מנוחה.
גם הפעם רופא סימפטי ומבין כמה שאלות כי חייבים ויאללה לכסא.
אני נושמת עמוק, משתדלת להירגע
ואז גם הוא מראה לי לא רק דופק אלא בית חזה עולה ויורד.. ומשמיע לי דופק.
מחויך הוא אומר, עכשיו אפשר להתחיל?
גם הפעם שרון מצטיין בזיהוי אברים , למרות שחל שיפור ניכר אצלי.
עוד בהתחלה הוא שאל אם אנחנו יודעים את מין העובר, גם הוא דיי הופתע שלא (כי בשקיפות לא ראו) ובעיקר כי לא ממש איכפת לנו.
אז בין לספור אצבעות רגלים, למדוד שוק, הוא מסביר לנו שזה איבר מין זכרי..
יש לנו בן בדרך.
אני ושרון מייד משתעשעים בזה שעד עכשיו ההימור של כולם (כולל ההפתעה של אבא שלי שבכלל הצהיר על זה ) היה על בן, ואני תוהה על מי נעבד ואם בכלל
שרון לא מבין מה אני רוצה
גם אני לא
סוג של התרגשות והורמונים.
אז עוברים על כל האברים, גם הפעם יש לנו עובר עקשן, שממש כמו אחותו הגדולה מסרב להסתובב ולמצלמה, וגם הפעם נאלצים לשקשק לי את הבטן קצת.
חצי שעה אחר כך, יש לנו וי על כל האברים החיוניים, הרופא מציין שזו סקירה מעולה, הכול תקין. ומוציא לנו מכתב לרופא.
בדרך חזרה אני אומרת לשרון, אז עכשיו נספר?
שרון אומר שמבחינתו הכול תלוי בי, ההחלטה לא לספר הייתה שלי, וההחלטה לספר היא שלי, תעשי מה שנוח שלך.
אמרתי לו שאני מפחדת שאם אני אספר זה יהיה אמיתי, הוא מבין את הפחד, אבל חוזר על דברי הרופאים, ומצטט לי את עצמי שאין דבר בטוח בחיים..
אנחנו מתקשרים להורים, אמא שלי לא רוצה לדעת את מין העובר (שוב), אז אני מבקשת ממנה להעלות את אבא שלי על הקו, ואומרת לו שהניחוש שלו נכון.. מבשרים גם לאמא של שרון שמאוד נרגשת..
אחרי הצהרים אני אוזרת אומץ לחייג לנשואה, כבר חודשים שאני מתחמקת מפגישה איתה, כל ההתנהלות שלנו גרמה לי ללכת לאחור, ולמרות שמאז היא עושה מאמצים מאוד גדולים להתקרב אני עדיין מרוחקות.
היא לא עונה.
בערב מתקשרת חברה רחוקה עם הצעת עבודה מפתה, אני נאלצת לסרב לה חלקית (לפיבי אין סידור לאוגוסט), ועל הדרך מספרת לה. היא מגיבה בשמחה, אומרת שבאמת הגיע הזמן.. לכי תספרי לה מה עברתי..
זהו,
יום אחרי פגשתי את הבלונדית, בין סיפורי הדייטים שלה, לסיפורי העבודה של שתינו היא שאלה מה חדש,ואני פשט פלטתי לה "חוץ מזה שאני בהריון" היא נחנקה ופלטה זעקת שמחה, כל הבית קפה הרים ראש לראות מה קורה, היא אמרה שהיא חשדה קצת, גם בגלל שכל הזמן דחיתי את הפגישה וגם כי קצת רואים עלי, ידעתי היא אמרה שעם כל מה שעברת אסור לי פשוט לשאול, או שאת העלת במשקל, או שאת בהריון ועוד לא רוצה לספר, ידעתי שעם כל הסקרנות פשוט צריך לעזוב אותך.
לא התאפקתי וכמעט התחלתי לבכות, אמרתי לה שהלוואי וכל החברות שלי היו כמוהה, ולמרות שעולם ההריון והלידה רחוק ממנה היא מגלה רגישות מופלאה.
זהו,
עכשיו אולי מתשהו אני אחזור לנשום
| |
עברנו עוד שלב
הזמן עובר, והפחד לא.
השבוע עברנו שקיפות עורפית, בהריון עם פיבי דילגנו על הבדיקה הזו, שהיא בעיקרה סטטיסטית מכוון שהיה ברור לנו שאנחנו הולכים לעשות מי שפיר, הפעם הרופא שלי ביקש, בגלל האובדנים הוא רוצה עוד נקודת ביקרות שתראה שהכול מתפתח כמו שצריך ושם יש ממצא מדאיג נוכל לעבור סיסי שליה שזו בדיקה מוקדמת יותר, עם סיכונים אחרים.
ממש כמו בפעם הקודמת, ובעודי נמצאת בסופר הכחשה , יום לפני התחלתי לפתח סימני חרדה, הלילה הקודם לווה בסיוטים שונים שקשורים כולם לאובדנים, להריוניות ולעוברים חסרי דופק. הפעם קבענו את הבדיקה בשעות הבוקר המאוד מוקדמות, ככה שלא היה לי יותר מידי זמן להתחרבש עם ההתקף.
גם הפעם הרופא הבין שכדאי קודם לבדוק אותי ואחר כך לתשאל אותי, אולי בגלל שסירבתי לשבת ועמדתי ליד שרון שאני הולכת מצד לצד?
התחלנו מסקירה בטנית חיצונית מייד ראו עובר אחד (בלילה חלמתי שיש שם עוד אחד מסתתר..) חי נושם בועט וזז המון, מרוב שהוא זז הרופא היה צריך לנסות להשאיר אותו בנקודה אחת למדוד, ואחר כך לנסות לראות את הפרצוף שלו. אחרי איזה עשר דקות, אחת אפס לעובר, עבר לסקירה וגינאלית.. ורק אז אפשר היה לראות את הכול. הכול בסדר. כמו בשאר הבדיקות שרון והרופא מדברים על איברים, אני מנסה להבין איך הם רואים, ואז בתלת ממימד אני מבינה שמה שחשבתי שזה הראש, זה בעצם הטוסיק..
סיימנו מדידות, הסתבר לי שאני מצטיינת בסטטיסטיקה לפחות על הדף, שוב התוצאה לא ממש שינתה לי כמו העובדה שנכון לעכשיו הכול תקין.
ומה היה עד עכשיו?
עוברים עלי שבועות לא קלים, פיזית מאוד קשה, הקאות מסיביות, בחילות, עייפות מטורפת וכל זה תוך כדי עבודה על פרויקט (שהצריכה ממני גם שעות וגם נסיעות), וטיפול בפיבי. ההורים שלי ושרון נרתמו לעזרה.
אני עדיין מדחיקה ומשתבללת , אין לי שום כוח ו/או חשק לנהל שיחות של מה שלומך. פשוט לא מסוגלת לשמוע את זה, בדיחות על היותי מחבקת אסלות מעלות לי את הטורים. אני הורמונאלית נוטה להיעלב, וחסרת סבלנות. אז אני פשוט מתעלמת מ90% מהעולם, בתקווה שמתשהו הם יבינו, ואם לא, וואלה זו לא בעיה שלי. לא יכולה ולא רוצה להתמודד עכשיו עם אנשים.
זה מסביר אולי למה לא סיפרתי על ההיריון לאף אחד, אין לי כוח להתמודד.
קבוצת התמיכה הקטנה שבחרתי ושעוטפת אותי עושה את עבודתה נאמנה, משאירה לי את היוזמה לחלוק ולספר, כל אחת מהן מבינה בדיוק איפו אני עומדת, והן יודעות בזהירות עד אין קץ לנוע סביבי.
שרון מתפקד כמלאך גואל מצד אחד, ומצד שני הוא יודע מתי להגיד לי "מספיק", ככה באחת מהשיחות שלנו, בימים היותר קשים, החלטתי לנסות להפסיק "לקטר" על כמה רע לי, אלא לחשוב על הדברים היותר טובים של היום.
בנתיים זה עובד.
נכון לעכשיו נהיה קשה להסתיר, הבטן שלי יחסית גדולה לשבוע הריון, ושסיפרתי אמש לאחי וזוגתו שתחייה הם אמרו שהיה להם ברור לבד, הם רק חיכו שנגיד.
אני מקווה שהפחד יתפוגג קצת אני אספר לעוד מעגל חברות קרוב,שבנתיים אני דוחה כל פגישה אפשרית איתם.
עברנו עוד שלב, עוד קצת ואני אחרי השליש הראשון. תוהה אם אי פעם אני אירגע.
| |
שלושהב שבועות של פחד
אני כותבת במבט לאחר, שהכול התרחש לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב, גם עכשיו , זה לא פשוט.
אולי כי אם אני אכתוב זה יהיה אמיתי?
והפחד הזה שכל כך חזק אצלי..
לא נותן
אני בסוג חוויה שונה, חוץ גופית חברה קוראת לזה.
אבל בכל זאת..
הנה זה בא.
זה התחיל מוזר, נו טוב ממתי דברים אצלי מתחילים נורמאלים, הפעם זה היה ממש מוזר, עד כדי כך שהתקשרתי לרופא נשים שלי, להגיד לו שאני חושבת שהפלתי שוב.
הוא בתמורה (דרך המזכירה האדיבה שלו) שלח אותי להירגע, אמר שאין מה לעשות לחכות שלושה ימים ואם אני לא מקבלת מחזור, לבדוק שוב על מקל.
קדמה לזה תחושה שלי שהפעם אני בהריון, גם שרון היה שותף בתחושה, התנהגתי הרגשתי הריון. זמן ההמתנה הזה, בין תחושה לבין האיחור או לפחות הזמן של הבדיקה הוא נוראי. הפעם בדקתי ביום "איחור" 1, התמודדתי לבד מול פס בודד של בדיקת הריון שהביט עלי .אבל משהו לא הסתדר. יום אחרי זה, דימום מוזר, שונה , מאוד , גרם לי כאמור להתקשר לרופא. התבאסתי, שרון החליט שננסה שוב מחר בבקר. למרות כל מה שהרופא אמר וביקש ממני לעשות את זה עם פיפי ראשון של בוקר.
בשש בבקר השארתי בשירותים כוס. ששרון קם אמרתי לו שאני לא מסוגלת אבל השארתי כוס בשירותים.
אחרי עשר דקות הוא חוזר, יש פס בהיר הוא אומר, אבל יש מצב שזה לא אמיתי כי זה לא "טרי", בואי תעשי עוד אחד.. אז עשיתי ושוב היה פס בהיר.
תוך שעתיים הגענו לרופא שלי, לקחת מרשם לקלקסן שההמטולוג רשם לי, ועל הדרך קיבלתי גם פוגסטרון בנרות, בגלל הדימום המוזר.
צאי לדרך, תחזרי עוד שלושה שבועות לראות דופק...
איחלתי לרופא שאני לא רוצה לראות ו/או לשמוע אותו קודם ו. יצאנו לדרך.
איך מתארים את מה שעבר?
לא יודעת.
נתחיל מזה שזה סוד, החלטתי הפעם שלא מדברים על זה, לפחות עד שאני לא רואה דופק, יוצאים מהכלל הם ההורים שלי, אמא של שרון וגיסתי שילדה כמה שבועות לפני,והמפגש בינינו אחר הלידה היה מאוד מיוחד (ולו בגלל העובדה שבהריון האחרון שלי היינו בהריון יחד), וכן קבוצה מאוד קטנה של חברות קרובות שיחד אנחנו קבוצת תמיכה לאחר אובדן שעברנו כמעט יחד..
יצאנו לדרך...
והיא לא פשוטה,כל יום אני מתעלמת מתחושות וצורות, כל לילה שרון מזריק לי, כי אני לא מסוגלת.
ועל הדרך להתמודד גם עם הסביבה לא היה פשוט, אני לא מבינה למה אנשים מתעקשים לשאול אותי, לא ברור לי . למה קיבנימט צריך לשאול בחורה במצבי אם היא בהריון.. גם עם זה התמודדתי, עם הרבה דמעות. תוספות ההורמונים עושות את שלהם, זה מביא אותי לבכי דיי בקלות.
זה כל כך קשה, התמודדות הזו, אז למה אני צריכה להתמודד גם איתכם?
לא רוצה לחלוק, לא רוצה לספר תעזבו.
ואני יודעת שהם לא עושים את זה מרוע, או כדי להשביע את יצר הסקרנות אלא מאהבה
וזה עדיין לא קל.
כל לילה אני אומרת לעצמי עברנו עוד יום.
ואז הגיע היום.
עברו שלושה שבועות.
אנחנו מפקידים את פיבי אצל אחי, ויוצאים לרופא, בדרך אני דיי מפסיקה לנשום, בהמתנה אצל הרופא אני מפתחת התקף חרדה, כזה שגורם לך לחשוב שאת בהתקף לב.
שרון כמו שרק שרון יודע, מרגיע אותי, גורם לי להתרכז בנשימות..
בדיוק שחשבתי שזהו, אני מתעלפת סופית אנחנו נכנסים לרופא
כמעט ולא דיברנו לפני, אני זוכרת שהוא נפעם מהיכולת המהירה שלי להתפשט , שכבתי שם עם עיניים עצומות, כולי מכווצת, והוא בדרכו הרגועה מבקש ממני להרפות, בכל זאת צריך להכניס אלי מטמר..
לקח לו אולי עשר שניות להגיד – יש דופק, אני שוכבת שם עם עיניים עצומות.. הרופא בתמורה העלה סאונד.. והנה שוב דהירות הסוסים שהם דופק של עובר. יאללה תפתחי עיניים הוא אומר לי, בואי נראה מה המצב
ברז הדמעות השתחרר..
שוב אני על הכסא ושוב אני בוכה, כל הפחד משתחרר
עברנו שלב.
כאן הרופא בדק מס' עוברים ושאין "הפתעות" ברחם.
הכול תקין הוא אומר, לא רק שהכול תקין, אלא שגודל העובר גדול ביומיים מתאריך וסת אחרונה.
אני בוכה, והוא שולח את שרון לחבק אותי ולעזור לי להתלבש.
עברנו עוד שלב.
אני יוצאת ממנו וקובעת תורים לשקיפות ולסקירה ראשונה ויודעת שהדרך עוד ארוכה, ושיש בה מכשולים רבים.
אנחנו מתקשרים להודיע להורים שיש דופק, ומחליטים לא לספר , אני לא רוצה לחלוק את זה, מעדיפה להתמודד עם הפחד.
עבר שבוע מאז.. עוד שבוע.
עכשיו יש ספירה חדשה, עד לשקיפות, אנחנו מחליטים לקחת את זה ב BABY STEPS לחשוב כל פעם עוד קצת קדימה.
ממש כמו שהרופא אמר, אני והאסלה התחברנו, אני מרגישה רע, על תקן חצי סמרטוט, ותוך כדי אני גם נמצאת בפרוייקט (ששם אף אחד לא יודע,למרות שהמזכירה דיי מנחשת), ככה שאחרי הצהרים אני נעזרת הרבה בהורים שלי..
לא פשוט. התוספות גורמות לכל תופעות הלוואי להיות חזקות יותר, עצומות יותר..
אז זהו,
יצאנו לדרך, אני מקווה שהפעם הכול יהיה בסדר, וגם נגיע לסוף. אם יש משהו שאיבדתי זה את התמימות של ההריון.. בתמורה קיבלתי פחד.
קוראים לי רוי, ואתם יודעים את הסוד שלי.
| |
| כינוי:
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
