יומן

שלום קוראים ל רוי ואני שפן ניסוי.

ככה אני מרגישה באמת.

אתמול אמרתי לחברה טובה שלי שאחרי הלידה אני אכתוב את איך להיות שפן בתשע חודשים. אז היא סחה לי בצחוק, למה אחרי, תכתבי כבר עכשיו.

אהה אין לה מושג על הבלוג..

אז מה יש לנו תכלס?

נתחיל מהבשורות הטובות, לעובר (שזוכה לשלל כינוים עד עכשיו ) שלום, הוא גדל כמצופה, בועט , וזז, עבר עד עכשיו את שלל הבדיקות כמו גדול

אמא שלו.. זה כבר סיפור אחר... אני מביאה פה תקציר, באמת קצר, כי באמת אין לי כוחות לכתוב הכול, להסביר, לפרק , לנמק למה ההריון הזה, שאני כל כך רציתי וכל כך רוצה הוא סוג של .. אין לי מילה מתאימה.

אני מושבתת, מתפרקת, לא מתפקדת ואל תמחקו כלום כי אין ממש מיותר.. איך הגדיר את זה רופא היי ריסק שהייתי אצלו- יש לך הריןן מאוד מאוד קשה, יש כאלו...

תודה באמת, לא שמתי לב..

נעשה רשימה? יאללה..

התחלנו עם קרשיות יתר גבולית – התוצאה של המונח היפה הזו אלו זריקות של קלקסן,שכל ערב מסמנות את סוף היום.. הן שורפות, כואבות, ולמרות ששרון מאוד מנסה לפעמים גורמות לי לשטפי דם. המשכנו עם סוכרת הריון- בגלל שגם בהריון עם פיבי הייתה לי סוכרת הריון, הפעם שלחו אותי מוקדם, גם הפעם כשלתי בהעמסה של ה 50 ונשלחתי אחר כבוד להעמסה של ה 100. התוצאות לא השאירו ספק, וכאן נפרדתי יפה מהרופא שליווה אותי ונשלחתי אחר כבוד להיי ריסק, או כמו שהרופא שלי אמר, יש פה יותר מידי דברים יחד.. אילו הוא ידע כמה הוא צודק..

בניגוד להריון עם פיבי בו הייתי מאוזנת ע"י דיאטה, הפעם זה לא עובד, עברתי כבר על כמעט לכ סוגי הוריאציות של התפריטים, ולא נשאר עוד מה לעשות, אז תוסיפו גם זריקות אינסולין ליליות, ובדיקות סוכר קבועות, דיאטה נוקשה ותקבלו אותי. זה שיש לי פחד מחטים אתם זוכרים?

חשבתם שזה הסוף? אז זהו שלא. אני לא מצליחה לתפקד, הרגשה נוראית של חולשה, סחרחורות וחוסר יכולת לזוז, הבדיקות הראו שיש לי ברזל נמוך, שוב לא משהו חדש .. התוצאה? החליפו לי סוגי ברזל, אבל יש גם לחץ דם נמוך – התוצאה שלל בדיקות לשלילת כל מיני דברים, אקו לב לאמא (גם העובר עבר בדיקה זהה, אולי זה לאות הזדהות?), אולטר לחץ דם . נכון לכתיבת שורות אלו עוד אין ממש תשובות..

ככה יוצא שאני רצה לי בין רופא לרופא, בין בדיקה לבדיקה, העסק שלי קרס ומת, מי יכול לעבוד שאת לא מצליחה להרים את הראש? לפני שבוע כבר דובר על שמירת הריון..

והלחץ? זה שווה פוסט בפני עצמו.

לא פשוט להיות חרדתית בת של חרדתית ולגור איתה באותו בית, להורים שלי ולאמא שלי יותר נכון לקח זמן (רב מידי אם אתם שואלים אותי) להבין שאני לא ממש בקו הבריאות, אולי זה ערמת התרופות שאבא שלי מביא לי כל פעם מבית המרקחת, אולי זה צבע הפנים שלי או הפעם ההיא שהם ראו שאני כמעט ונופלת להם במטבח. אמא שלי שכיידוע כל ההריונות שלה היו "נפלאים", לא יודעת מה לעשות, ואני מתקשה להתמודד איתה... לא מספיק לי עם עצמי?

כאמור, אני מוצאת את עצמי רצה בין רופאים, רצה בין בדיקות, מתוסכלת נורא מהגוף שלי שלא ממש משתף פעולה, מדחיקה עמוקות את זה שהחלומות על משפחה גדולה כנראה לא יתגשמו כי אני לא רואה את עצמי ואת התא הגרעיני שלי עוברים את זה שוב, שלא נדבר על הצד הרפואי. מסביב תמיד שמעתי על לידות של נשים בסוף שנות השלושים, תחילת הארבעים, תמיד שמעתי על הצד היפה, אז הנה אני סובלת מהצד הפחות יפה, איך אמר לי אחד הרופאים, הגוף של האישה בנוי ללדת בשנים יותר מוקדמות, חלק ממה שיש לך בא פשוט כי את מבוגרת..

אני עדיין לא מוכנה להתמודד עם כל הנושא של הלידה, אני במו"מ עם הרופא מתי זה יקרה, ברור לי כבר עכשיו שלא יתנו לי לסיים את ההיריון באופן טבעי כמו שרציתי, עכשיו הכול שאלה של זמן, של סיכונים לי מול סיכונים לעובר...

אז אין ממש יומן הריון, כי אני פשוט עסוקה בלשרוד. כל יום עוד יום.

וכל יום אני אומרת תודה שיש לי עוגן ענקי בחיים, שרון שבלעדיו הכול היה לגמרי קורס.

סליחה על הבלגן.