אתמול חגגנו שלוש שנות נישואין. שלוש שנים חלפו מהבוקר ההוא שהפך ליום ההוא שפתח בעצם את הדלת לחיים החדשים שלי... נקודות כאלו גורמות לי לפעמים לעצור ולחשוב על המציאות של החיים מול הפנטזיה.
אני רואה את תאומת נפשי, רואה איך היא הופכת מאישה שמחה למרירה, ממש כמו דמות מסרט רע, רואה אתה נאחזת בפנטיזה שאם רק תמצא לה חתן, הוא יבוא ויעשה את החיים אחרת.
מודה, אמרתי לה, ואני אומרת גם פה אני לא בנקודה לשפוט, לא משנה כמה פעמים היא תגיד לי "את צריכה להבין, את ההית שם", אני כבר לא שם, שלוש שנים מהיום ההוא , שלוש שנים במציאות אחרת. אבל מעולם בעצם לא ממש ההיתי שם, אני לא חושבת שאי פעם חייתי את הפנטזיה של עולם הנישואין, שיבוא האביר ויקח אותי אל המחר.. של הם חיו בעושר ובאושר..
בחיים האמיתיים, הזויים ככול שהיו, גם כאלו כמו שלי, שלפעמים דומים לסרט עם תסריטאי שלא סגור על עצמו זה לא ממש קיים.
במציאות אנחנו קמים עם פרצוף של כרית, ריח של תצחצחו אותי..
במציאות ההורית שאני חלק ממנה, המושג בוקר מקבל לפעמים שעות חדשות
והחיים באמת עברו תפנית.
החיים מהירים יותר מכל פנטזיה, הם אכזריים, הודפים, לפעמים אני מוצאת את עצמי נלחמת בטיפת הערנות האחרונה שלי בשביל לדבר עם שרון.
בחיים האמיתיים אנחנו במלחמה יום יומית על עוד קצת משהו.
אבל
גם בחיים האמיתיים , וגם שלוש שנים אחרי יש רגעים שהכול נעמד, והפעימות האלו בחזה הם חזקות
וגם שלוש שנים אחרי, חיבוק אחד שלו יכול למחוק יום זוועה
אז חגגנו שלוש שנים בסופ"ש שהאפיל עליו ריב ענק עם אמא שלי, ארוחה במסעדה ..
את היום עצמו ביליתי במאבק הישרדות מקצועי, מאבק על נדנדות עם פיבי בגינה והתקפת כאבי שיניים שלה שהגיע בדיוק שרצינו לישון..
ועם שרון אחד, מדהים שהחיבוק שלו היה שווה את כל היום הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
