יומן

לילה אחרי

בלילה הזה ישנתי, זו הפעם הראשונה שאני ישנה מאז.

לילה שלם בלי סיוטים, בלי לקום , בלי להסתובב, בלי לחכות שיהיה בוקר.

שילוב של חומרי הרגעה שנשארו לי בדם, וידיעה שזהו זה מאחורי.

התהליך היה שונה הפעם, אותו רופא, אותו בית חולים פרטי, אפילו אותה אחות ואותו מרדים.

הפעם במקום היסטריית בכי השתדלתי "להתלוצץ" עם רופאי, המון הומר שחור שקצת הביך אותם אני חושבת.

הפעם התעקשתי להתעשת מהר, להתאושש , לנקות את הגוף מחומרי ההרדמה, לדבר עם הרופא לעניין. לשאול שאלות שניקרו בראשי.

לסגור עניין.

הפעם היה לו קצת יותר קשה לרופא, הוא סיפר, היה המון חומר , זה היה עדיין נעוץ בתוך הרחם,ולמרות שהגוף התחיל למעשה את הפעולה, קל זה לא היה. טוב שבחרנו בפעולה כירורגית הוא אמור לי , כדורים לא היו עובדים טוב במצב כזה.

אני מתיישבת על המיטה, בחוץ חורף משתולל.

כמה סימבולי.

מבעד לזגוגית אני רואה את השכונה הישנה שלי, תל אביב מביטה עלי אפורה וכועסת, לאן נעלמתי. גם אני תוהה לאן נעלמתי. כל ביקור בעיר הזו מעלה בי געגועים, הריח של החורף לוקח אותי למקומות אחרים..

בדרך חזרה,בין שבר ענן לשמש אני אומרת לשרון שהוא חייב לחלוק איתי מה עובר עליו, אתה מנסה להגן עלי אני אומרת לו, אבל בעצם אני מייצרת לעצמי תסריטים במקומך.

הוא מסביר לי שעכשיו התפקיד שלו להיות חזק, שהוא יודע שמאוד קשה לי.

אני מתעקשת.

הוא שוקל את המילים, אני רואה עליו שהוא מסנן 50% מהם. הוא חולק על הקושי בין הבלגן בעבודה, לשלנו, על השבועיים האחרונים שהיו קשים לכולנו, אני נוזפת בו שהוא מזניח את עצמו, הוא מסביר לי שהוא לא הצליח לשחיל את עצמו ללו"ז, בין  הלחץ בעבודה, לבין הצורך  להושיט לי עזרה בגלל שהרגשתי כל כך רע.

מה יהיה אני תוהה איתו, אחרי שלושה הריוניות כבר הבנתי שהגוף שלי לא ממש מתפקד בהתחלה. איך נעבור את זה?

נעבור הוא מרגיע אותי, שזה יגיע שוב, וזה יגיע שוב פשוט נעבור את זה. זה לא יהיה פשוט אבל זה יהיה.

אנחנו חוזרים הביתה, אבא שלי הולך בדיוק להוציא את פיבי מהגן, הילדה הזו זו הסיבה שקמתי כל בוקר.אני מתעקשת שהוא יביא אותה אלי שהם חוזרים, אני נלחמת בעייפות (חומרי הרדמה כבר אמרתי?) ומחכה שהיא תפציע..שפיבי חוזרת, היא מתעקשת לעלות לבד על המיטה שלנו, בזעקות קרב היא מכסה אותי בחיבוקים ונישוקים, מראה לי חותמת חדשה מהגן.

אני מחבקת אותה והדמעות זולגות לבד.

אבא שלי מקלף אותה בעדינות ממני, מפתה אותה לבוא איתו למטבח לאכול משהו.

אני עוצמת עיניים לשעתיים.

אחר כך עוד ארוחת ערב, שרון חוזר מהעבודה, קצת מקשקשים, אני מתעלמת משלל הטלפונים. ולישון.

עכשיו בוקר חדש, אני מתעלמת קצת מהוראות לשכב, צוללת לכיבוי שריפה בעבודה שקרתה כמובן בהעדרי ..

ויודעת שמתשהו

אני אצטרך להתמודד עם זה.

רק לא עכשיו אם אפשר.

זו הקטגוריה שאני שייכת אליה.

רק אחרי שלוש הפלות מבררים בעצם למה. ואם נורא איכפת לכם לדעת למה , אז בגלל שזה בדיקות נורא יקרות.

אחרי ביקור במיון נשים,בו חיבקתי את האסלה מצד אחד, ובכיתי נון סטופ מצד שני התבשרתי שוב כי אני צריכה לתאם תור לגרדה. התקשרתי לרופא שעשה לי את זה בפעם הקודמת, הפקידה המופלאה שלו אמרה לי תבואי, נכניס אותך.

הוא התבאס כמעט כמוני.

העובר קטן, למרות שהוא יותר גדול מהפעם האחרונה בה ראינו אותו.

דופק אין.

בגלל שאני על הגבול  ויש אולי עוד סיכוי מאוד קטן (שוב??) קבענו מצד אחד תור לגרדה, מצד שני עוד ביקורת..

אין לי כבר דמעות מרוב בכי. ואין לי כוחות להמשיך ולהתמודד.

עכשיו שוב אני צריכה לבשר להורים שלי על סוף הריון (מדהים שהם לא שומעים על ההתחלה אף פעם), לסדר פרוצדורה עם הביטוח ועוד שלל דברים.

אין לי כוח לשומדבר, אני אשמח לעצור את העולם.

אנא הימנעו מרחמים,

רוי.

להיות

אני כועסת, אולי זה שלב כזה.

מה הסיפור ? הריון אמור להיות  משהו הכי טבעי והכי נורמאלי, הרי היה לי אחד כזה, אין במשפחה שלי עבר בעייתי אז מה? התחלתי לפתח הווה משל עצמי?

לא תודה, אתמול עוד אמרתי לרופא לפני שאני את חלקי לסטטיסטיקה המי ילדותית תרמתי.

תודה.

והכעס.

הוא עולה בי.

יש בי גם כעס על אימא שלי,

אתמול בשיחה עם חברה שסיפרתי לה היא אמרה שאולי עדיף לדבר עם ההורים שלי, שאני משקיעה אנרגיה בלהסתיר..

האמת ,

אני לא משקיעה כלום.

אימא שלי פשוט לא רואה שומדבר ממטר.

אני והיא גרות באותו בית

והיא לא רואה

היא לא רואה כלום שהוא לא קשור אליה.

ועל ההיריון? ראבק היא בעצמה אמרה שהיא לא רוצה לדעת, בשביל לא להיכנס לסרטים, והס מלספר כי אם משהו יקרה. והיא פשוט לא רואה את זה קורה מול העיניים שלה , לא קולטת שהכול כול כך שקוף.

אולי זה העונש שלה- אני מספרת רק שקורה. אני תוהה אם לחסוך לה את הסרט הפעם, להתארגן על פיבי, ולא להגיד לה כלום

אני כועסת נורא

אימא של שרון שבקושי ראתה אותי פעמיים החודש ניחשה

ואת?

אני בוכה לשרון שאני לא רוצה לגור פה יותר

דיי

שרון לא מבין איך אני אישה בוגרת עוד לא קלטתי שאימא שלי מה שאיכפת לה זה .. אימא שלי. ולמה אני מצפה

אמרתי לו אתמול  תשמע זה קטע של בנות, הגיוני לדבר עם אמא על דבר כזה

הגיוני במשפחות אחרות הוא חזר ואמר לי, הכי הרבה דברי עם שלי.

אימא שלו בפעם האחרונה שוב חזרה על סיפורי האימה שלה, והיא הפילה הרבה עוברים, אני ממש לא רוצה לשמוע את זה שוב.

כעס.

שרון אומר שאם אני רוצה לעזוב, אז יאללה נתחיל לחפש, הבריאות שלך חשובה יותר מהכול, אני לא מסוגלת לחשוב בהגיון. אני לא מסוגלת להגיע להחלטה

שרון שואל מה אני רוצה.

לא להיות אני אומרת לו.

רק קצת לא להיות.