יומן

היום הזה התחיל מוזר

במסגרת סריקת העיתונים הבוקר גילתי חבר ילדות בעיתון , המגורים בחזרה בבית, זה שתאומת נפשי חוזרת לעיר, השיחות על פיבי , אכשהו כל זה יחד מחזיר אותי לילדות שלי.לעבר...

ניסיתי  לדלות  מה אני זוכרת מאז, תקופה לא קצרה ההינו אני והוא צמד חמד, השניים שלא מסתדרים עם אף אחד, אלו שכמעט עפו ביחד בכל שיעור, אני חושבת שהוא הראשון שהפרידו אותו ממני על אי התאמה, למערכת כמובן... אחריו יהיו עוד כאלו עד שהמורים הבינו שכדאי שאני אשב עם עצמי.שעורים שלמים הוא היה שולף חוברת קומיקס מתחת לשולחן (ברור שישבנו בסוף אחרי הג'ירפה) ומסביר לי על הדמויות על האנשים.. מראה לי דברים שכתב.זו הייתה חברות מסוג אחר, בקיץ ההינו צולפים מהגג בעומדים למטה עם צינור וכדורי נייר, או עושים מעשה קונדס אחר.הוא כבן לשני פסיכולוגים היה מסביר לי בשיא הרצינות למה אנחנו עושים את זה, ועוזר לי לנתח את היחסים שלי עם הסביבה שלא היו משהו.לא זוכרת באיזה כיתה ההורים שלו נסעו לחו"ל, אני זוכרת חלופת מכתבים, אפשהו לדעתי יש תמונה שהוא שלח מאיזה יער שם ..זהו,זה כל מה שאני זוכרת ממנו.

איתרתי אותו ברשת ושלחתי לו הודעה. התמונה שלו העלתה לי חיוך פתאום הוא נראה איש.

במסגרת החיפוש נתקלתי באיש אחר לגמרי, קולגה שלי עוד מימי צבא הגנה לישראל, גם הוא איש מאוד מיוחד יש לנו ברזומה המון שעות ביחד שנים אחר כך חלקנו גם  מקום עבודה, לא מזמן קראתי שהוא הקים חברה משלו .. שזכה במכרז גדול, החלטתי לשלוח גם לו מסר, לבדוק מה קורה איתו, אולי אפשר לעשות שוב משהו ביחד..והתגובה לא איחרה לבוא.. " ממתי את כזאת כוסית?? מה המצב מותק?"..   לא ידעתי אם לצחוק או לבכות... זה מה שיש לך להגיד לי?

מעניין איך היום הזה ימשיך, מהניסיון למדתי שימים שמתחילים ככה נגמרים לגמרי אחרת...

יום שישי אי שם במרץ 2001 , עם מחברת גדולה, שלל עטים והמון חששות התייצבתי במרכז הלימוד של הפתוחה בת"א.

קורס ראשון באוניברסיטה.

7 שנים עברו מאז, המון קורסים, המון מחברות, המון מבחנים.

אני שכול הילדות שלי לוותה בשתי מילים "פוטנציאל מבוזבז", אני שאמרו עלי "שאני לא עושה עם עצמי כלום", באמצע קריירה בענף תובעני , החלטתי לנסות

לחפש את הפוטנציאל הזה שלי , ועוד באקדמיה.

הרבה לילות עברו עלי, ימים, בעיקר שבתות וחגים, הכול הוקדש למטרה..

החברים שלי צחקו שיש לי מאהב שזכה לניק ממ"ן..

באמת קשה לסכם כמה מלחמות היו לי עם האקדמיה הזו.

כל בחינה והתחושה של המחנק בגרון, כל יציאה מבחינה והדמעות לנשואה, כל קבלת ציון והצעקות ממנה (שוב הוצאת מעל תשעים? מה את רוצה מעצמך!!), והרף שהצבתי שעלה

והחיוך והנה זה הולך לי, קשה , כמו חצץ אבל הולך...

ואו..

וכל פעם מכשול חדש, וכל פעם קומבינציה חדשה לעבור..

והשנה האחרונה, שההיריון היה חלק ממנה, הפח שהציבו הדודות של הפתוחה ליד השולחן שלי בבחינות של השליש הראשון, ההקאות ולא רק של החומר, הבעיטות בבחינות אמצע בדיוק שידעתי את התשובות והצלחתי לרכז אותן..עבודה סמינריונית ראשונה  שנכתבה נמחקה והוגשה  ואיך אפשר בלי הצירונים וההתערבויות על הלידה בסמסטר האחרון..

ועבודה סמינריונית אחרונה, שנעשתה בין טיטול, להנקה, לניסיון לישון, עם עזרה מחברים וריטואלים חברים אמיתיים ואיש אחד מקסים שעשה הכול בשביל לעזור לי ...

זהו,

אוגוסט 2007 , דואר רשום, מעטפה לבנה. מכתב

"שלום רב,

אנו מאשרים שסיימת את חובותיך לקבלת תואר בוגר אוניברסיטה (B.Aׂ) במדצעי החברה והרוח בהצטיינות.."

אני? בהצטיינות? בהתחלה היה לי חלום על זה, רצתי מצטיין דקאן בעיקר בשביל המלגה, אבל אז הם שינו את הנקודות ושכחתי מזה.

אני בכלל פוטנציאל מבוזבז, אני עם קשיי למידה..  אני בהצטיינות?

אז שהו שכן.

עכשיו אני מחכה להזמנה לטקס, והפעם אף אחד לא יגיד לאמא שלי.. חבל על הילדה...

זה פוסט בלי טיוטה.

זה פוסט שנעשה בין צרצור לצרצור..

אז סליחה מראש.

זהו.

מחר זה קורה.

המבחן האחרון שלי

אחרון אחרי 7 שנים.

ואני?

אני בקושי למדתי,

שוטטתי בנט

התכתבתי עם חברות

ההיתי חברה טלפונית של משהי מהקורס

עברתי קצת על החומר

הראש שלי?

לא פה.

עוד כמה שעות וזהו.

ואז באמת אפשר יהיה ללדת...

ואז אני לא אגיד יותר, חייבת לשבת ללמוד

אני לא אגיד יותר - יש לי עוד הגשות

כי את ההגשה האחרונה אני כבר יודעת שאני יעשה אחרי.

זהו,

עוד כמה שעות וזה יהיה מאחורי

מחר בשעה הזו אני אשב בסלון יאסוף את הניירות

ואגיד לשרון

עוד מבחן עבר

ועכשיו רק נותר לו המבחן האמיתי

מבחן הטבע

מבחן החיים

מבחן האמהות.

ואני יודעת שאני צריכה ללכת עכשיו לישון

מחר יום עמוס

בדיקות בבקר

מבחן ארוך מהצהרים

אבל הראש שלי לא כאן

הראש שלי כבר במחר.

עוד לילה אחד ודיי..