יומן

היי איש,

מזל טוב, כמעט מזל טוב, בעצם איזה מזל טוב ואיזה נעלים, אתה מת.  באופן מצמרר כמעט כמו תמיד יש לך ימולדת סמוך ליום הזיכרון . ועוד שנה עוברת, רק לנו.השנה זה בכלל יצא צמוד. מחר. הא?

לפני כמה שבועות פגשתי את חבר שלך ע', ולא יכולתי להפסיק לחשוב איך הוא שהייה שווה לגמרי שההינו בצבא, התבגר איך נגיד את זה בעדינות- רע.

תשמע איש, הוא נראה רע, עד רע מאוד...לא חוכמה להתחרות בילד בן עשרים הא?

אתה תמיד תהיה חתיך, הקמטים לא יגעו בך, הבטן תישאר מתוחה כמו שרק בגיל 20 אפשר.. לחיוך הממזרי שלך לא יתווספו קמטוטים בצדדים.

אתה ילד בן עשרים.מחר אתה בן 37 .

ואתה אף פעם לא תהיה  בעל של  /אבא של, תמיד תהיה הבן של, תישאר הצלקת הגדולה של מי שהייתה אהובתך, זו שאמרת שלקח לה נצח להסכים אבל בסוף היא הסכימה להיות שלך...ולא ידעה שזה לנצח. אתה אף פעם לא תגדל כרס, ולא תדע אם הקרחת זו תורשתי ..

אתה אף פעם לא ...

אתה תמיד תישאר אצלי בזיכרונות, עם חיוך, עם הגיטרה, עם המילה הטובה, עם היכולת לדעת מה להגיד לכולם. אמרנו שדיפלומטיה זה בגנים ובטח שתהיה גדול תהיה שגריר..

17 שנה אחרי, ואני עדיין אחשוב מה היה קורה אילו, הרי המוות שלך השפיע על כולנו, על המסלול .. אחרי שנהרגת הכול השתנה. גם החיים שלי. ואם הכדור ההוא לא היה פוגע? אז?

וגם השנה הצפירה גרמה למבול הדמעות שלי לזרום, וגם השנה שהערב קרב המעבר לחגיגות לא קל לי, וצריך להסביר לפעוטה אחת למה היום אמא עצובה...

איש,

גם השנה ניהלנו את השיחה שלנו בחלום, גם השנה אמרת דברים שהשתדלתי לזכור ולחרוט אבל גם השנה לא הצלחתי.. וזה התפוגג.

הזיכרון שלך הולך איתי תמיד.

רוי.