במהלך עשרים ומשהו השעות של הלידה הסתובבתי עם פנקס קטן, בהתחלה שעוד יכולתי כתבתי בו דברים, אח"כ הכתבתי לשרון, כמה פעמים בחיים יצא לי לתעד את הלידה הראשונה שלי?
הצורך הזה בתיעוד לא ממש ברור לי.
עכשיו כמעט שבוע אחרי, אני יושבת וקוראת את הרשומות בפנקס, מגלה מילות אהבה ששרון הכניס פנימה. יום אחד הבת המדהימה שלנו תקבל את הפנקס הזה. אני מקווה שהיא לא תצחק עלינו נורא.
זה סיפור לידה, סוג של עיכול לידה, כי לפעמים במיוחד ברגעים כאלו שיש לי קצת שקט מסביב אני עומדת מול העריסה שלה ומנסה לחושב- וואלה זאת שלי.
21.2.07 – יום רביעי- 39+7
יום לפני התל"מ. האמת שההינו בטוחים שבשלב הזה כבר נהיה הורים. אפשהו לשרון הייתה הרגשה שהיא תיולד בסמוך מאוד ליומולדת שלו שחל שבוע קודם, בלימודים שלי כולם היו בטוחים שהיא תצא עם המבחנים...
בספ"ש שקדם, הצירים שבאים והולכים חזרו שוב, אפילו הפכו סדירים רק לא מספיק ארוכים ובטח לא כואבים.
ביום רביעי שמתי לב לשינוי בתנועות שלה. הייתה הפחתה ניכרת בעוצמה ובכמות. אני שכל ההריון הזה לא ספרתי ולו פעם אחת תנועות ניסיתי לאכול את המאכל החביב עליה (במבה שהייתה הדבר הכי מתוק שהרשו לי לאכול) ולראות את התגובה. בקושי בעיטה עלובה. מכוון שגם ככה נקבע לי תור ליום חמישי, החלטתי לעזוב את זה. בלב עוד קיוויתי שאני אלד בלילה והפגישה והדיון עם הרופא על זירוז לא יתקיימו בכלל.
22.2.07 – התל"מ. שבוע 40
קמתי בבקר ברגשות מעורבים, מי היה מאמין שהיום הזה הגיע, תל"מ, תאריך שמשהו משער שאני אלד בו, סוף שבוע 40 . אם לא הייתי עם סוכרת הריון סביר להניח שליום הזה הייתה פחות משמעות, אבל אני ידעתי, היום אני אצטרך להתמודד עם הרופא שלי ועם הפחד שלי – זירוז. נוספה לזה ההרגשה שהיא זזה פחות. קיבלתי סוג של פחד.
אנחנו קמים בבקר, עושים טיול ארוך עם הכלב, מנסים לפרק את מוקש הפחד שלי. הפעם שרון מצטרף אלי לביקורת. אין מצב שאני אסע כמו בשבועות האחרונים לבד.
בשעות הבוקר היותר מאוחרות אנחנו מתייצבים במרפאה. רוטינה שגרתית, פיפי לתוך כוס , לחץ דם, משקל והופ אני מתחברת למוניטור. אני מדווחת לאחיות על ירידה בתנועות, הם שמות לב שגם במוניטור היא לא ממש פעילה ואני מתבקשת לאכול משהו. התפוח שאכלתי גורם לעוברית להתעורר, ולי לבחילה עצומה. כמו בכל השבועות האחרונים כמה דקות לפני שאני מסיימת את עשרים דקות החובה של מוניטור "טוב" ציר. בודד לו על הגרף.
אנחנו נכנסים לרופא, הוא "שמח" לראות אותי. אני מדווחת גם לו על ההרגשה, אנחנו מתחברים לאולטרסאונד , הרופא מרגיע, יש דופק סדיר, תנועות נשימה ולכבודו היא משחררת חצי בעיטה וציר. חוזרים לשולחן. ואז מתחילה השיחה שכל כך לא רציתי. הוא מדבר על זירוז, אני מבקשת אורכה של כמה ימים אולי נלד לבד, הוא מצידו מאוד רוצה שאני אגש כבר למיון יולדות אבל אחרי מו"מ הוא מוכן לתת לי עד יום א' גג.
בכל מקרה ההנחיה שלו לגשת לבית חולים אם אני עדיין מרגישה האטה בתנועות בשעות הקרובות. אני נפרדת ממנו בתודה, עוברת אצל האחיות ו"מזדכה" על מכשיר מדידת הסוכר, אני כל כך מוטרדת שאפילו מאורע מאוד משמח זה נעלם ממני, שרון הוא זה שמזכיר לי שאין יותר דקירות.
בדרך באוטו אנחנו מתחילים התייעצות, מה עושים, הולכים ? מתי? אני מתקשרת לנשואה להתייעץ איתה. היה לה את אותו סיפור בהריון הראשון.
הדיונים ממשיכים גם בבית, טבלת בעד ונגד, החששות שלי, ההיגיון של שרון. בסוף הוחלט ששרון הולך לעבוד, אני עוקבת אחרי התנועות והצירים ואז נראה .
אח"צ הצירים ממשיכים, שומדבר כואב, שומדבר סדיר, אני מנסה לספור תנועות ומגלה שהעוברית שלי לא ממש משתפת פעולה.
בשיחות הטלפונית שלנו אני מדווחת לשרון, סוכם שהוא יחזור נתארגן וניסע לבית החולים, בלב אני עוד מקווה שהם ישלחו אותי הביתה ויגידו לחזור ביום ראשון.
שרון חוזר מוקדם, מכין לנו ארוחת ערב קלה אך משביעה, אנחנו בודקים שיש הכול בתיקים,עושים עוד סיבוב ארוך עם הכלב ויאללה נוסעים לליס. עד השעה הזו לא ההיתי סגורה איפו ללדת. החלטנו שאם להעביר שעות (ידעתי שזירוז זה שעות) אז עדיף בבית חולים שעה עלינו רושם יותר חדש. בדיעבד צדקנו, לא רק בגלל החדש אלא בעיקר בגלל הצוות.
23:50 – ליס
אנחנו מגיעים למיון יולדות, פקידת קבלה אדיבה,נכנסים פנימה. מיילדות מתחקרות אותי ואני עוברת לחדר מוניטור- 20 דקות מוניטור, המיילדת שמחה שאני מתורגלת.שרון עושה לי טיפול לזירוז, יש צירים אבל הם עדיין לא סדירים.
אחרי עשרים דקות מנתקים אותי מהמוניטור ואנחנו מחכים לרופא, אין הרבה נשים במיון, כבר אחרי חצות, הפחד שלי שיהיו עשרות נשים מתבדה. מידי פעם נכנסת עוד יולדת, הם נראות מאוד כאובות ואני? אני לא.
נכנסים לרופא, גם הוא שואל למה באתי, אני מדקלמת לו את התשובה שעוד אגיד כל כך הרבה , יש האטה בתנועות, אני עם סוכרת הריון והרופא שלי שלח אותי. הוא מחמיץ אלי קצת פנים ושואל למה באתי בלילה.. לא אמרתי לו שזה לא הסתדר קודם.
הוא בודק אותי, משתדל להיות הכי עדין שאפשר (משהו שאני מאוד מעריכה) מכריז על פתיחה אפס. בעודי מתלבשת הוא מחייג להתייעצות עם חדר לידה, בודק אם יש להם מקום בשבילי, בשום שלב בשיחה איתו הוא לא מסביר לי ולא אומר את המילה זירוז.
בסיום ההתייעצות הוא שולח אותי למיילדות, את עולה לחדר לידה.
23.2.07 01:40 שבוע 40+1
שרון הולך לפתוח לנו תיק אשפוז, המיילדות מכינות לנו את הצמידים, שואלות שוב שאלות על עבר רפואי ומבקשות מאיתנו להמתין. אחרי כמה דקות אני לא יכולה יותר לשבת, אחת המיילדות מביאה לי כדור פזיוטרפיה גדול, מסתבר שהרבה יותר נוח להעביר איתו את הצירים שהתחילו ממש להציק. אנחנו מחכים.
03:40 – אנחנו עדיין במיון, אחרי הגיעו בנות עם פתיחה גדולה יותר ולכן הן עלו לפני, אני משרבטת דברים במחברת, מחברת את ה MP3 מקפצת על הכדור ומנסה להירגע, הצירים נסבלים, שרון בוהה בטלוויזיה. מחברים אותי שוב למוניטור, רואים צירים אבל לא סדירים. המיילדת מתנצלת על העיכוב, הנה עכשיו התפנה מקום.
03:50 – נכנסו לחדר לידה מס' 3 , בחדר יש שעון ורוד ואני ושרון נקרעים עליו מצחוק. למיילדת שמקבלת את פננו קוראים נלה, היא מציגה לנו גם את אוסי שהיא המיילדת האחראית. נכנסים שני רופאים מציגים את עצמם ואז סוף סוף אומרים לי- שיעזרו לי קצת ללדת שזה בעברית – זירוז.
מציעים לי חוקן ומקלחת, אני מסכימה . המקלחת מאוד נעימה ואני מקווה שאוכל להעביר בה את הצירים.
נלה מחברת אותי לאינפוזיה, אני והיא לא ממש מתקשרות, אני מסבירה לה שצריך להגיד לי מה עושים בכל שלב, שאני מפחדת ממחטים, שהיא מכניסה את האינפוזיה היא מחוררת אותי קצת וקצת מתעצבנת שביקשתי ממנה באמצע לא לחורר אותי. שרון על תפקיד קצין האום. היא מודיע לי שעכשיו צריך להריץ נוזלים והשלב הבא יהיה חיבור לפטוצין. אני מחוברת למוניטור , ומתבקשת לשכב על המיטה להרצת מוניטור תקין, שזה אומר עשרים דקות. הצירים נסבלים ואני מסכימה. נלדה בודקת, עדינות זה לא הצד החזק שלה (למרות שהיא משתדלת ) יופי פתיחה של שתיים היא אומרת.
נלה יוצאת מהחדר, יעבור זמן עד שהיא תשוב ואני שמחה על כך. שרון מתמקם בכורסא, אנחנו מזפזפים בטלוויזיה מקשקשים קצת מנסים לנוח.
06:00 – אני מרגישה זרם חם זורם ממני, אני מעירה את שרון אני לא בטוחה אם זה ירידת מים או שברח לי פיפי. שרון הולך לחפש את נלה, חוזר עם אוסי, אני שמחה שאוסי באה, היא נעימה חייכנית ומשרה ביטחון. היא בודקת ומבשרת לי שאכן יש לי "ירידת מים ספונטאנית " שזה דבר טוב. היא בודקת פתיחה וכאן היא אומרת שאין לי כלל, אנחנו מציינים מה שנלה אמרה, היא לא יודעת מה להגיד לנו. בכל מקרה מבקשים ממני לשכב על הצד כי יש קצת האטה בדופק.
07:00 חילופי משמרות, נלה מכירה לי את טל, המיילדת שתחליף אותה. לטל יש עיניים טובות, וחיוך כובש. יחי ההבדל. היא חוזרת אלי בתום חילופי המשמרת ופעם ראשונה שמשהו קצת מסביר לי מה קורה, אנחנו מדברות, אני אומרת לה שמה שחשוב לי זה לאם ולילדה שלום, שאני זורמת עם מה שיש, ושאני מאוד אשמח לכדור ולקצת תנועה. טל אוהבת את הגישה, ומבטיחה להביא לי כדור, אנחנו מדברות על האפידורל על הפחד שלי ממנו, ועל הפטוצין. החלטנו שאני רוצה אפידורל אני מבקשת. מתחילים פטוצין.
קצת אחרי זה (חסר לי אלמנט זמן) ששרון בדיוק יורד להביא לעצמו משהו לאכול מתחילה מהומה, לפני שאני בכלל מבינה משהו נכנסים ברוח סערה לחדר שלושה רופאים, טל המיילדת שלי, המיילדת האחראית שהחליפה את אוסי (שאני לא זוכרת השם שלה) ועוד מסייעת, הם מורידים לי את הראש, שולפים מסיכת חמצן, ומבקשים ממני לנשום לאט ועמוק.מפסיקים את הפטוצין מייד.
בתוך כל המהומה מסתבר לי שמוניטור מראה על איבוד דופק של העוברית. בתוך כל הבלגן שרון מתקשר, אני ממלמלת לו שאני לא יכולה לדבר . כמה רגעים של לחץ והכול חזר למקומו, הם "מקבעים" אותי עם כריות בתנוחה חדשה על צד שמאל. שני רופאים יוצאים ואני שבכלל לא סגורה על מה שקרה מנסה להתייעץ עם טל שיחד עם הרופא עסוקה במוניטור שלי לגבי מה לאכול. אני מקבלת הנחיה חד משמעית לא לאכול כלום כרגע.
טל מסבירה לי בעדינות שמה שחשוב עכשיו זה העוברית שלי שבמצוקה ולא הקיבה שלי, אני שמתורגלת במוניטור שהולך לאיבוד פעם בשבוע לא מתרגשת ולא נלחצת, טל מסבירה לי את ההבדלים. Ok עכשיו זה מפחיד.
שרון חוזר, הוא פספס את הדרמה.
11:30 – אני מבקשת לרדת קצת מהמיטה לשירותים, על כדור אין מה לדבר אחרי איבוד הדופק, טל מסכימה לניתוק קצר של המוניטור, שרון בהברקה של החיים שולף את המברשת שינים- מדהים מה צחצוח אחד עושה להרגשה שלי.
11:50 – הצירים הולכים וחוזרים להיות חזקים, אחרי שחיברו אותי שוב לפטוצין. טל מדברת איתי שוב על אפידורל, אני יוזמת את השיחה. היא מסבירה לי שכדאי לשמור כוחות לשלב הסופי. אני ערה כבר המון שעות, כדאי לנוח. היא מבטיחה להחזיק אותי חזק. אני קוראת את הטופס מתייעצת עם שרון. מותשת. הולכים על זה. מגיע מרדים, אני נושמת בלחץ. טל מחזיקה אותי ואני מרגישה כאלו אני תולשת את הידיים שלה עוד רגע. באמצע מגיע ציר, לא יודעת אם הכאב זה האפידורל או הציר. רבע שעה אח"כ אני לא מרגישה כלום. שרון מציץ במוניטור ונדהם מהגובה של הגרף.. כמה אני אוהבת את שרון.
12:15 – אנחנו מחליטים בעידודה של טל לנסות לישון, שרון נרדם דיי מהר לי לוקח יותר זמן. קצת קשה לי לישון שפעם ברבע שעה טל מציצה לראות מה המצב. אני מקווה ללדת במשמרת שלה. היא פחות אופטימית ממני.
15:00 – חילופי משמרות מגיעה אסתר, בניגוד לטל היא מבוגרת, מאוד סמכותית שלוב של אמא דודה ומלאך. היא מעודדת אותי , מנסה להקל על המצב. ומגבירה את מינון הפטוצין. לא חולפות כמה דקות ושוב יש גיחה המונית אלי, שוב איבוד דופק. שוב מורידים לי את הראש, מחברים מסיכה, מפסיקים את הפטוצין. הפעם מחליטים לחבר מוניטור פנימי, זה אמור להקל עלי ולאפשר לי לשנות תנוחה. אמור , לא עובד בפועל, כל פעם שמנסים לשנות לי תנוחה יש ירידת דופק. ברור לי שאני אהיה תקועה את השעות הבאות על הצד.
וזה כואב. הערכת משקל של הרופאים 3,300 .
השעות עוברות, אנחנו משתפים את אחד מאחי בסוד של מקום הימצאותנו, הוא מקבל משימות (להוציא את הכלב, להביא את אמא של שרון אלינו לעשות סדר) ומתרגש מאוד.
17:30 – אני מרגישה לחץ יותר חזק, אסתר בודקת אותי ומשחה לבשר לי שהפתיחה כבר 8 ס"מ, והראש בספינה -1 . המטרה פתיחה של 10 ס"מ וספינה 0 .
שרון עושה לי טיפול נוסף, עד עכשיו הוא לא ממש יכל לטפל בי, הקיבוע מנע ממנו להגיע אל הגב שלי, ושמנו לב לתופעה מוזרה, כל פעם שהוא ניסה לגעת בי העוברית הגיבה בירידת דופק. אסתר לא האמינה לנו עד שלא עמדה והסתכלה לבד. הפעם זה מצליח. שרון עושה לי טפול והעוברית מתנהגת יפה.
18:30 הלחץ גובר , שרון הולך לקורא שוב לאסתר. היא נדהמת מההתפתחות, הגענו לפתיחה של 10 והראש בספינה 0 . זה השלב של הסובלנות.
19:00 – האפידורל נגמר, אסתר ממליצה לא להוסיף, בודקת את היכולת שלי להתמודד עם הכאב. אני אומרת לה שאני מסוגלת . היא יוצאת מהחדר, מספרת לנו שהחדר השני שעליו היא גם אחראית נמצאת בשלב מאוד דומה לשלי, אל דאגה היא אומרת אם תלדו במקביל משהי אחרת תטפל בזו שאני לא איתה. ברור לי שאני רוצה שאסתר תיילד אותי. מסכמים שהיא נכנסת לכאן איך שהיא מתפנה ושאני לא לוחצת בלי מילדת לידי.
20:00 אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום , האפידורל נגמר ,הכאב עולה אני שולחת את שרון להביא את אסתר. שתי דקות והיא איתי. זהו הגענו לשלב האחרון. עכשיו אני צריכה להיות קשובה, לעשות מה שאומרים לי. ולזכור- זה השלב המכריע..
אנחנו מחפשים תנוחה שאני לא אפגע לעצמי ברגלים, אני מבקשת מאסתר להימנע מחתוך, ואם צריך אז שתעדכן אותי קודם. מצאנו תנוחה, שרון תופס רגל, אסתר תופסת רגל (הרגלים שלי כבדות בגלל האפידורל) מתחילים .. כל ציר אני עולה בעזרתם ובעזרת ידיות של המיטה. הצירים לא מספיק ארוכים, אסתר מוסיפה פטוצין.
כואבבבבב
הם מעודדים אותי, ואני משתדלת לעשות הכול..
קשה.
שרון מדווח שהוא רואה ראש, שזה אוטוטו בחוץ ואני עושה עוד מאמץ. אסתר מבקשת שאני אושיט יד , אני נוגעת בראש, צמרמורת, עד עכשיו אני לא יכולה להסביר את התחושה.
הצירים מתגברים ואני לוחצת.
אני שומעת צעקות ומביטה לראות מי צועק , הקול לא מוכר לי. מסתבר שזו אני.קשה לי להסביר את עוצמות הכאב, במיוחד בחלק האחרון. אומרים ששוכחים את זה כמה דקות אחרי, אני זכרתי את זה.
אסתר שופכת עלי כמויות של שמן, ומעסה. בשלב כל שהוא היא מבקשת שיביאו לו מספריים, יש קרע פנימי והיא חושבת שאם גם ככה יתפרו אותי אז אפשר להקל עלי, אני ממש מבקשת שלא. היא עושה מאמץ ומשנה לי תנוחה.
עוד סט של לחיצות ואני מרגישה תחושה מוזרה של כאב וואקום.
יללה. לא בכי יללה.
זהו היא בחוץ.
אסתר מניחה אותה עלי, שרון טוען שבחיים הוא לא ראה אותי במבט כזה , מבט מבועט של מעבר לפחד, חצי דקה אח"כ אנחנו בוכות, גם אני גם היא.
אסתר מגישה לשרון מספרים והוא חותך את חבל הטבור.כאן היא קיבלה את השם שלה. הייתה לנו התלבטות בין שתי שמות , אבל שראיתי אותה היה ברור מה השם הנבחר.
אסתר לוקחת אותה לניגובים מהירים, עיטוף שקילה ומחזירה לי אותה. שתי לחיצות והשליה בחוץ.
מזל טוב את אמא.
אסתר בודקת מה מצבי, מה שהיא חשבה כקרע הוא שריטה, אין צורך לתפור.
הילדה מונחת עלי, חמה, אדומה עם עינים גדולות מביטה בי.
שרון מתקשר למשפחה שלי , שמבקשת לבוא רק לראות שאני בסדר, אני נותנת אישור.בגלל העומס מפנים אותנו לאולם התאוששות. המשפחה מגיעה. המבט של אבא שלי, שקם מהשבעה אומר הכל. אני לא חושבת שאני אשכח את המבט הזה אי פעם בחיים. האחים שלי מאוד מתלהבים, אנחנו לא מצליחים להשיג את אחותי.
אני מותשת.
שרון הולך עם הקטנה לבדיקות רופא, עכשיו הדאגה שלי היא לרמות הסוכר שלה. רבע שעה אח"כ הוא שולח לי SMS שהכול בסדר אבל היא נשארת לעוד בדיקות.
אני נפרדת מהמשפחה שלי, נבדקת ועולה למחלקה.
המדהימה שלנו נולדה 2.885 בניגוד להערכות משקל, קטנה אבל מדהימה!
על השהות שם בחלק ב'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
