יומן

ששה וחצי חודשים, כמעט שבע חודשים זה לקח עד שהעזנו לדבר על זה

ילד 2.

זה לא שלא דיברנו על זה, עוד בהריון דיברנו על זה שנעשה אותם קרובים יחסית, בגלל הרבה סיבות, חלק מהם כל כך לא רלוונטיות היום..

אבל מאז לא דיברנו על זה.

והנה זה עולה שוב.

בשבועות האחרונים אני רואה תינוקות שרק נולדו, ופיבי  פתאום נראית לי ענקית, פתאום היא לא כל כך קטנה בגן (למרות שעדיין היא הכי קטנה מכל שכבות הגיל), פתאום היא מתחילה לזחול ולקשקש ולהיות יותר ברורה,הבגדים שלה יותר גדולים, הנה היא אוכלת (גם) מוצקים..ואמרנו שנעשה עוד ילד שנתקשר איתה..

אמרנו.

אז התחלנו לדבר על זה, שרון שמכיר אותי כל כך טוב יודע שאני אתפלץ מהמחשבה, צדק.

אחרי השיחה הראשונה לא ישנתי , כל הפחדים והחרדות. מאז היו עוד כמה.. והשינה שלי לא משהו..

מה עוד ילד? אני בקושי יודעת מה עושים עם אחת אז עם שניים? וההיריון, אמממ תקופה שאני לא ששה לחזור אליה במילים עדינות לא זוכרת אם כתבתי את זה, אבל אמא שלי טוענת שחזרתי לעצמי מייד אחרי הלידה, ששעה אחרי  שילדתי שהם ראו אותי היא פגשה שוב את רוי שהיא מכירה, כאלו יצא ממני הנוסע השמיני. אז אחרי משפטים כאלו פלא שאני לא מתלהבת מעוד הריון

והפחדים...

אין ספק שההכרה שכולם מסביבי כבר הפנימו שאנחנו נגור פה לא רק שנה  כמו שחשבתי אלא יותר, ופתאום התוכנית הזו לקנות דירה, המחשבה הזו של דירה שלנו, תמיד ההיתי  הטיפוס השוכר, אבל הנה עוד משהו שהלידה שינתה אצלי. פתאום אני מוצאת את עצמי שואלת שאלות על משכנתא.

 ונכון  והידיעה שבית מעל הראש יש לי  ואף אחד לא זורק אותי ולכולם ברור שאנחנו פה ליותר משנה , ולכולם ברור שאני רוצה יותר מילד אחד אמורה להרגיע אותי,  ומעגל תמיכה יש לי  אבל לא.

גם העובדה שיצאתי לדרך חדשה, הרי שדיברנו על ילדים צמודים אמרנו שאני אמצא סתם עבודה, כזו שתתן קצת כסף ובעיקר תלושים לביטוח לאומי, כזו שאני לא אתבאס לעזוב בשביל חופשת לידה

אז אמרנו.

ועכשיו מה יהיה? רק התחלתי את העסק שלי, תכלס הנה אזלו החגים, תם החופש הגדול, הטלפון מצלצל פתאום,  היום חתמו לי על הצעות מחיר, אני שוב לא ישנה בלילה והפעם מלחץ של מחשבות וחיפוש בשביל לקוחות  .. ו... לעזוב את זה? איך אני אסתדר?

ומה איתי?

עוד לא מצאתי את רוי שאיבדתי בפברואר..  המוצא היישר יבוא על שכרו.

לפעמים אני תוהה אם היא תשוב, או אולי זהו היא נעלמה, קבלו את רוי מודל 2007 .

עוד לא קיבלתי את הגוף שלי לעצמי , ונכון שזה מתוך בחירה אבל עדיין, ועוד לא חזרנו להיות רוי ושרון .. וכבר עוד אחד?

אז שרון ואני מדברים, וכל פעם הוא מפרק פחד אחר שלי, לפעמים אני תוהה איך היא לא בורח לאלף מקומות איתי. הוא מרגיע , מפרשן ומזכיר לי שאנחנו לא מתכננים את זה לעוד שתי דקות בערך, שיש עוד המון חודשים, אבל כן הוא מכיר אותי, צריך לפרק אצלי פחדים לאט.. וכן גם הוא רואה אותי פתאום מסתכלת אחרת על תינוקות, וגם הוא היה שם שמצאתי את עצמי בשוק אחרי שהסברתי משהו בשיא הטבעיות להריונית בחנות לציוד תינוקות.. אני מסבירה? אני??

זהו, המודעה פרסמה, הטלפון לא מפסיק לצלצל

אנחנו עוזבים את העיר.

אני מנסה לעכל, עוזבת את העיר

או ת"א אהובתי, כמו המקצוע שלי כמו החיים וכמו עולם הזוהר העולם שייך או לצעירים שלא איכפת להם , או  לאלו שהממון מצוי בכיסים,.

אני לא שייכת לא לאלו ולא לאלו.

הרומן שלי עם העיר הזו התחיל עוד בילדות, בביקורים אצל סבתא, בשוטטות ברחוב דיזנגוף שהיה אטרקציה כי היה מדרחוב בשבת, בביקורים בירקון שאפשר עוד היה לשוט בו, בהליכה רגלית אל חוף מציצים.. צהרים עם סבתא ועם סיפורים על ת"א הקטנה שגדלה. התבגרתי עם העיר הזו, גדלתי בעיר סמוכה אבל גדלתי בעצם בה,בגיל ההתבגרות למדתי והכרתי פה את התרבות שלי, למדתי על תיאטרון, למדתי על קולנוע, חנויות תקליטים, בגיל שעוד לא ממש מותר כבר ביקרתי במועדונים,ראיתי הופעות, הכרתי אנשים.

זה היה טבעי שאיך שסיימתי צבא אני אבוא לפה, הדירה הראשונה שלי עם המיתולוגי, דירה שהייתה פעם חדר זבל, שני ילדים בני עשרים עם חלומות ודירת גפרור..

הדירה השנייה שכבר הייתה יותר גדולה, העבודה הראשונה שהייתה יותר שווה... הדירות שבאו אחרי.

האנשים המקומות, להיות IN ולהקפיד להיות מספיק OUT , להכיר את האנשים הנכונים, לטעות עם הלא נכונים..

בפעם הראשונה שעזבתי, היה שעזבתי את המיתולוגי, ילדה בת 25 , רגע לפני חתונה , עם עבודה שווה, חברים שווים, דירה שווה וארוס אחד.

עזבתי אתו ואת החיים שלי.

השארתי בעיר הזו חברים כמו שרק העיר הזו מסוגלת לייצר, השארתי בה אלבומי תמונות , זכרונות , וכאב

כל בוקר הגעתי לעיר לעבודה, כל ערב עזבתי לעיר מקלט. ליקטתי את השברים ואת עצמי.

אחרי שנה של שיקום, חזרתי.

הפעם לדירה אחרת,מטר מהים  עם שותף מוזר, הכרתי ככה את כל הבנות השוות של ת"א, הם הכירו את המקלחת שלי, ואת הקפה שלי..ואת השותף שלי במובן התנכי..

זו הייתה תקופה שונה לגמרי, הכרתי שוב חברים חדשים, אני חדשה/ישנה.

התאהבתי שוב בעיר הזו. מהיכולת להגיע לכל מקום בלי אוטו, לקבל החלטה וללכת לראות סרט בשתי דקות, לקפוץ לקפה השכונתי ולדעת שתמיד יהיה שם משהו..

אחרי שנה, ועשרות בלונדינית עברתי לדירה לבד. פעם ראשונה לבד. בפופיק של העיר, בלי משהו שיגמור לי את הקפה/מים חמים/חלב, בלי משהו שמחכה שאני באה הבייתה.

רק אני, והעיר. אימצתי בית קפה חדש, הכרתי עוד אנשים חדשים, התחלתי להחליף עבודות .. והעיר, היא לא הפסיקה לאוהב אותי..

אחר כך באה הדירה האחרונה שלי לבד, במיקום יותר טוב, דירה יותר גדולה שבאה אחרי שמצאתי עבודה יותר טובה. המבצר. בדירה הזו הייה את הקיץ האחרון שלי לבד, בדירה הזו התחלתי לכתוב את הבלוג שלי.. בדירה ההיא קרה המהפך.

לשם הבאתי את שרון.

הפרידה שלי מהעיר התחילה כבר אז, .  החבורה עליזה התפרקה, פעם גרנו במרחק של חמש רחובות אחד מהשני, אחד אחד עזבו כולם, נשארתי עד אז רק אני  ששרון ארז את הדירה שלי ועברנו לדירה שלנו, עדיין בעיר אבל לא במרכז, מכאן כבר אי אפשר ללכת לכל מקום ברגל, כאן אין קפה שכונתי קרוב (או שיש ומעולם לא חשתי צורך למצוא אותו),ובשביל סרט נוסעים  אבל כאן יש חניה, וכאן יש מקום לכל החיות, וכאן יש פארק וכאן יש אותי ואת שרון.

ועכשיו באה פיבי, ומאז שאנחנו יודעים שהיא בדרך אנחנו מחפשים את המקום בשביל שלושתנו, כי הבית הזה לא מתאים, ועברנו המון תלאות עם העיר הזו, המחירים בשמיים, התקציב שלנו עמוק באדמה, הדירות שפעם לא היה איכפת לי לגור בהם נראות כמו חורבות עכשיו .

אז אחרי עשרה חודשים של חיפושים, ולאור המצב והצעות ההורים אנחנו עוזבים את העיר.

אני חוזרת ואומרת לעצמי שזה רק לתקופה קצרה, שנתאושש, כמו אז שעזבתי את העיר, שוב אני חוזרת אל כור מחצבתי, אל הבית של ההורים, אל הקן המשפחתי , שקם לעזרה. רק שהפעם אנחנו באים משפחה משלנו, והפעם יש לי מחשבה שלעיר הזו לא נחזור בקרוב..

היי שלום עיר אהובה, נתתי לך את היפות בשנותיי..

השבועות נדמה לי עוברים בקצב מהיר.. אולי זה רק נדמה.

אין הרבה חדש השבוע, בביקורת השבועית הסתבר לי שאני עדיין יורדת במשקל, מה שגורם לצוות המטפל בי לדאגה קלה, הרבה יותר גדולה מזה שהסוכר שלי קצת חורג..

קיבלתי תפריט חדש והנחיה לאכול שומנים.. בינתיים אני מנסה להוסיף אותם אבל לא להתפרע. תחושת הרעב שלוותה אותי באה והולכת. הביקורת השבועית כוללת מעכשיו גם מוניטור שזה אומר עשרים דקות מינימום של לשכב על הגב ולשמוע את העוברית, הסאונד של זה דומה לסוס ממהר.. ואת הבעיטות שלה שומעים בבום (שמלווה במילים שלי אם היא מחליטה על נקודות אסטרטגיות). באולטרסאונד הרופא הסביר לי איך היא יושבת כי לא ממש הבנתי פעם קודמת, היא עשתה יפה שלום ואנחנו נקרענו עליה מצחוק..

תחושת הכובד הולכת וגודלת אצלי, החולשה הגופנית מחמירה, פיזית הופך לי קשה, וזה מאוד מתסכל אותי כי דברים שעד לפני שבועיים לא הרגשתי בכלל עכשיו אני עושה בהם שלוש הפסקות..

הלכנו השבוע עם ההורים שלי לסבב חנויות לקניות , לא שהייתי צריכה ללכת , ראבק כבר עשיתי דוקטורט על זה, אבל אמא שלי, עד שהיא לא בודקת זה לא זה.

היה מצחיק בטירוף, בכל חנות ישר אמרו לאמא שלי לשכוח כל מה שהיא יודעת (ואני לוחשת לה אל תשכחי משהו יצטרך להסביר לי איך זה עובד..), ראו אותנו עם ההורים ישר משכו לכיוון של הדברים היקרים .. אבא שלי התאהב בכורסאות ההנקה, בכל חנות הוא ישר "בדק" אם זה יהיה לי נוח  J

בקיצור היה ממש מצחיק. בסופו של דבר אמא שלי ראתה עגלה שאנחנו פסלנו בגלל מחיר (מצאנו משהו יותר זול) היא לא מהיקרות אבל נראתה לה טובה יותר. שאמא שלי רוצה משהו אז אין מה לעשות.. עברנו על כל מיני דברים וסגרנו שנחשוב.

אחרי הצהרים הם התקשרו אלי לדווח לי כמה עולים חיתולים בכל מיני מקומות, בקבוקים בקיצור נכנסו לזה חזק. לקח להם כמה חודשים .. אני? אני לא מתערבת .

יום אחרי זה אמא שלי התקשרה לספר שאחת החברות שלה , שהבת שלה ילדה לפני שנה אמרה לה שהבת שלה הציע להעביר אלנו דברים שהיא ועוד כמה חברות שלה לא משתמשות. מאחר שמדובר במשפחה במצב כלכלי מעולה (במילים עדינות) יש שם דברים שווים ודברים שלא פתחו מעולם.אמא שלי אמרה לה שתארגן את הדברים היא רוצה לראות.

בשיחה איתי היא מבררת אם איכפת לי, כי תכלס היא אמרה שהיא רוצה לקנות, הסברתי לה שאין בעיה, אני מבחינתי הייתי  משאילה את הכול , אבל מכוון שחברותי ילדו יחד איתי את ילד מס' 2 ומי שלא בדיוק במשפחה שלה יש משהו בהריון אז אין דרך, יש מעט דברים שקיבלתי מהנשואה ובזה הסתכם העניין.

אמא שלי בדקה את הנושא איתי שוב שלוש פעמים בערך, שהיא מבטיחה שניקח רק את הדברים הטובים , אני צוחקת שבהתחשב במקור דברים לא טובים לא יהיו שם...

קצת הלחיץ אותי חוסר השליטה שלי במצב, מצד אחד אני רוצה את הכל כאן ועכשיו ומצד שני אני יודעת שיש עוד זמן. אני מנסה לארגן את הכל ככה ששרון לא יצטרך להתמודד איתם שאני בבית חולים..

גם זה היה השבוע. אני עדיין בלבטים לגבי נושא המגורים, סגרנו בנתיים שאנחנו חוזרים לכאן אחרי הלידה. לעבור עכשיו זה לא פרקטי, יש לי עכשיו את ההגשות האחרונות של הסימסטר, מיד אחר כך מבחנים והלידה אמורה להיות אחריהם. אני עוד מתלבטת אם בכלל, המחשבה שלי אומרת גם להתחיל את המשפחה שלושתנו, ולעבור להתמודד אחרי שיהיה לי קצת ביטחון בתור אמא.

לא יודעת לא סגרנו עד הסוף. אני מקווה לתפוס את אבא שלי השבוע לשיחה.

זהו, עוד שבוע נגמר, עברנו לאמצע חודש שמיני,הפחדים והחששות עולים באים והולכים.

ברשימה של החיים האמיתיים יש עוד חברה במעגל הרחוק שצריכה ללדת (ואולי ילדה כבר ולא סיפרו לי ) ואני הבאה בתור.

לפעמים קשה לי לקלוט איך שהשבועות האלו עוברים.