יומן

איפו אני?

בין פיבי, למשרדון שלי, למטלות שצריך לעשות בבית

בין הנקה, לשאיבה והכנת מוצקים

בין גינה ושכנות

לשיחה עם חברות

איפו אני?

לפעמים אני מנסה לעצור הכול ולהבין איפו אני? מי היא הרוי שנולדה בפברואר. ובואו לא נכחיש, היא נולדה בפברואר.

מי אני החדשה?

מה אני אוהבת (חוץ מהמשפחה המדהימה שלי?)?

מה אני לא?

לפעמים נדמה לי שאני על מטוטלת, שאנחנו על רכבת הרים, אני שרון ופיבי וששוב זרם החיים וכוח האינרציה זורקים אותנו קדימה.

כל יום נגמר לי בעצם רגע לפני שהבנתי שהוא מתחיל.

פיבי מדהימה אותי מיום ליום, היא כבר בת שמונה חודשים, גורה שכמותה, כל יום אני לומדת משהו חדש, יחד איתה כל יום יש משהו שונה

וזה מהיר...

אני ושרון זה גם משהו... לפעמים בעיקר שהוא איתה אני מביטה בהם מהצד, ואומרת- ואו אלו שלי? שני אלו שהולכים עכשיו מלחמת השפרצות באמבטיה הם שלי?

כן.

והעסק החדש , שאני נאבקת כל יום להכניס לו חיים פתאום מעלה גבעול קטן, והנה יש פרויקט ראשון שהוא תכלס, ועוד אחד בקנה והלב שלי דופק... הם בחרו אותי.

אבל לא הכול אידיאלי, תשכחו מזה, מתמונת בית קטן בערבה שעולה לכם בראש.

אני במרדף עצום אחרי הזמן, אחרי לקוחות חדשים ולא אחת אחרי עצמי.

אני מגיעה לערבים שאני פשוט סחוטה כול כך, לילות של יותר מארבע שעות שינה זה מתנה, ורגעים שאני מצליחה לכבות לעצמי את המוח זה בכלל..

והפחדים שיש לי.. רק על זה אפשר לכתוב שורות שורות....

יש לנו המון שיחות לי ולשרון, על זה שאני צריכה לעשות לפחות פעם בשבוע משהו בשביל עצמי, שלא קשור אליו/לפיבי/לעבודה.

אירובי מים לדוגמא. אחת הסיבות שבגללן נרשמו לקנטרי כאן ליד הבית זה חוג אירובי מים, אני אוהבת מים, שחיה קצת משעממת אותי, מה גם שמעולם לא הצלחתי לשחות חתירה, אבל באירובי מים יש משהו שגורם לי לחייך. שלא יהיו טעויות אני ממש לא חובבת ספורט, תקופה שהייתה ונגמרה אבל שוב כנראה זה המים.

אז יש שני שעורים בשבוע, בבקר , בשעות שפיבי בגן  ואני אמרתי שזה יהיה הזמן שלי עם עצמי.אני אוהבת אותם, למרות שאני מגלה נקודות חדשות שלא ידעתי אחרי כל שיעור זה עושה לי טוב .

אבל לא תמיד זה הולך, כי אנחנו חולים בשרשרת  פיבי – אני – שרון ושוב... פיבי אני שרון

כי פתאום יש פגישות כי תמיד יש משהו שקודם לי.

מה אני באה להגיד פה בעצם? לא ממש יודעת, אני חושבת שזה יותר לנסות לפרוק את הכאוס והכעס הזמני שלי. את זה שעכשיו יום שישי בבוקר, במקום לנסות לחזור לישון אחרי ששרון לקח את פיבי לגן והלך לעשות אימון... אני לא הולכת?בגלל דברים קטנים ..בגלל ששמתי מכונת כביסה, ואני צריכה להוריד אחת, בגלל מייל דחוף ללקוח שלי ובגלל ששרון לא הבין למה אני בקריזה על זה שהוא ביקש שאני אשים מכונה וגם הביא לי ארגז שנכניס את הספרי אוניברסיטה שלי ....

כי שוב, יש אלף דברים ואני? אני כמובן לא אלך לישון (כי פיבי בכתה שוב חצי לילה) אלא יעשה אותם...

סופשבוע מופלא לכולם..

ואו כמה שיש לי לעדכן

זה לא פוסט אחד

אני חייבת פה רשימה גדולה..

השבוע בסימן זמנים.

ממה להתחיל?

מזה שהיום חלפו חמישה חודשים מהלידה ואני עדיין עומדת ואומרת וואלה הדבר המדהים הזה שלי? ועכשיו שקראתי את הסיפור הדמעות שלי... הן זורמות.

אז חמישה חודשים אני אמא. זה לא קל, למרות שלכולם מבחוץ זה נראה הכי טבעי בעולם, אני עוד מתמודדת עם משברונים קטנים, ועם ימים בהם אני חושבת על מה היה לפני...

וזה לא פשוט הקטע הזה של ילדים , אבל ברגעי משבר יש לפיבי את החוש הזה לעשות משהו קטן שהופך אותי מבפנים וקורע אותי מצחוק....

מזה שבסוף השבוע חגגנו שנתיים ולמרות ששרון חולה, והמצברוח שלי לא היה משהו בכלל , והתוכניות שונו חגגנו בארוחה חגיגית ופינקניק ביער רק אני והוא? וקיבלתי מתנות מדהימות ששוב גורמות לי לדעת שלא משנה שדברים משתנים, ולא משנה שלפעמים העייפות הורסת כל חלקה טובה, ולא משנה שיש ימים שלמים שהעבודה גוזלת כל חלקת שפיות בנו..

עדיין, אנחנו אוהבים כמו ביום ההוא..

מזה שתאומת נפשי חזרה ,בסימבוליות מדהימה, שנתיים אחרי החתונה שלי  הערב האחרון בו נפגשנו  , שנתיים של מכתבים (שלי) התחמקויות (שלה) שיחות מסנג'ר קטועות  ודאגות הדדיות.

היא שבה .

וסיפרה על המשבר הענק, על הדיכאון , על הניתוק מהעולם, על המחשבות שלא הרפו... על הקריסה של הגוף שקרס אחרי הנפש, על הנקודה בה הבינה שזה להיות או לחדול.

והיא בחרה להיות.

על זה שעכשיו היא מטפסת שוב במעלה ההר. שיחה של שעות בין גלים וים, שיחה של המון דמעות.  ואני שם איתה יודעת שאני לא אתן לה לחדול.

מזה שהחלטתי לצאת לדרך חדשה לבד, ואני מתמודדת עם ערמה של קשיים, ערמה של פחדים ענן אי ודעות אבל תחושה שזו הדרך הנכונה?

מזה שאני כל כך רוצה לכתוב כל כך הרבה פעמים אבל לא מוצאת מילים?

כל שורה פה זה פוסט, כל מילה פותחת כל כך הרבה דלתות אצלי

ואני?

אני לא מצליחה לשבת ולהוציא הכל.