לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומן

מי אמר שהמציאות עולה על כל דמיון? צודק. מהיומן הזה עוד יעשו סרט.. אלו החיים שלי אתם מוזמנים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

סליחה


אני רוצה לסלוח לכל אלו שמנכסים לעצמם את ההיריון הזה (באיזה שבוע אנחנו?)

ולאלו שהשאירו אותי מדממת עם האובדנים בלי לדעת להיות שם

אני רוצה לסלוח לאמא שלי שלא ממש יודעת מה לעשות איתי

ומגלה שיש הריונות שהם לא "כייף" כמו שהיו לה

ועדיין מתעקשת על כל מיני דברים

אני רוצה לסלוח לכל אלו שנעלמו

בשנה וחצי האחרונות

אני רוצה לסלוח לכל אלו שלא מבינים שלפעמים עדיף לשתוק איתי

מאשר להגיד שטויות

 

אני רוצה שיסלחו לי כל אלו שהדפתי אותם, נעלמתי להם ואמרתי שאני אחזור לפני חצי שנה בערך.

אני רוצה לבקש סליחה מהעובר הזה שצומח לי בבטן , שאני לא כותבת לו יומן,

שאני מדחיקה

גם עכשיו שהוא בועט

 

אני רוצה לבקש סליחה על הקיטורים , מכל אלו שעוברות עכשיו אובדנים

אני יודעת כמה זה קשה

אני רוצה לבקש סליחה מעצמי

שאני קשה

וחרדתית

ולא סומכת

 

אני רוצה לבקש סליחה מהגוף שלי

שסופג את הכל..

אני רוצה לבקש סליחה מהתא המשפחתי הקטן והמדהים שלי

מפיבי ושרון

סליחה שאני לא ממש מתפקדת

סליחה שאני לא תמיד אומרת כמה אני אוהבת

אין לי מילים לתאר..

נכתב על ידי , 27/9/2009 19:24   בקטגוריות אובדן הריון, בקטנה, הורות, הריון, הריון לאחר אובדן, פחדים., שחרור קיטור  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלבי גמילה


אם יש משהו שפיבי לימדה אותי, זה שיש לה את הקצב שלה, את הרצונות שלה, ושאין טעם לנסות להקדים אותה. ככה התחיל גם הסיפור עם הגמילה. על ההתחלה כתבתי כאן,

זה נראה מבטיח, אבל עוד היו לנו עליות ומורדות. מצד אחד היא הלכה לשירותים, מצד שני זה לא היה ממש קבוע.  רכשנו לה סטים של תחתונים, היא לא ממש גילתה בהם עניין, ניסנו חיתולי גמילה, וגילנו שזה דיי בזבוז של כסף ,  חזרנו לחיתולים רגילים, דיברנו על זה המון  קניתי לה את סיר הסירים, וגיליתי שזו טעות חמורה. כי פיבי שכבר התרגלה לישבנון פתאום ביקשה .. סיר. אז מייד שיננו את השם לישבנון של ציונה.

בהתייעצות עם הצוות המטפל שלה החלטנו לא לדחוק בה. אני אמרתי שאני מעדיפה שזה יבוא ממנה, והצוות הסכים. לפני שבועיים זה באמת קרה.

פיבי קמה בבקר והודיעה לנו שהיום היא רוצה  את התחתונים עם הפסים. לא עוד חיתול.

וזהו, בדקתי פעמיים שהיא רצינית, והילדה בשלה. ביקשה קיבלה. אמרנו שלום לחיתולים ברב טקס, ארזנו בתיק המון מכנסים וגם תחתונים (היא בחרה), חיתול אחד לשנת צהרים והופ.. הלכנו לגן.

הכנתי את עצמי נפשית לניגובים.

בימים הראשונים היא פספסה, בגן פחות בבית יותר, פיפי פחות. פשוט מזכירים לה כל איזה חצי שעה, ואז הולכים לשירותים. כי לפעמים היא כל כך שקועה במשהו אחר. עם הקקי לקח יותר זמן, אבל גם אותו היא הפסיקה לפספס. נרשמו שתי תקריות בהם היא עשה  בכוונה פיפי , זה קרה תוך כדי ויכוח עם שרון ואיתי (כל פעם בנפרד), מה אני אגיד, גורים זה גורים.. הזכיר לי את גורי הכלבים שעושים דווקא פיפי על השטיח שאת הכי אוהבת. בשונה מהתנהגות עם גורי כלבים, אנחנו פשוט לקחנו נשימה ארוכה, והתעלמנו. הפספוסים הלכו ונעלמו, הקפדנו כל הזמן לחזק אותה, לא בפרסים אלא במילים חיבוקים, שרון המציא איתה ביחד שירים..

זה אחרי שבוע ושלושה ימים היא לא פספסה כלום, לא בגן לא בבית. מאז פרט לתקרית וחצי (באחת מהן היא לא הצליחה לצאת מהבריכה בחצר וברח לה קיקי..) הילדה לא מפספסת יותר.. ולא רק זה, היא גם קמה יבשה מהשינה.

בהתייעצות עם הצוות שלה החלטנו לנסות לגמול אותה כבר גם מחיתול בשינה, נראה איך זה ילך.

 

 

תובנות ומסקנות

 

·         לזרום עם הילדה- כמה ימים לפני שפיבי גמלה את עצמה, הייתה לי שיחה בגינה ובה הודיעו לי האמהות שאני  חייבת  לגמול אותה.לא חייבים כלום, שזה בא ממנה זה הולך בקלות. אני לא חושבת שזה עניין של גיל, אלא של קצב פנימי.

·        פיפיפרס (מנהג של תגמול חיובי על עשייה בשירותים) זה נחמד, אנחנו השתמשנו בהתחלה , וגם אז הקפדנו רק על מדבקות, תכלס- חיבוק ומילה טובה שווים הרבה יותר

·        לא צריך עזרים טקטים , סירי פלא מנגנים, ספרים, קלטות, אצלנו הספר רק עשה בלגן..

·        לדבר על זה לדבר על זה ולדבר על זה

·        סבלנות! זה לוקח זמן, וכולם עוברים את זה.

·        לא לשכוח להציע לשירותים לפני כל פעם שהולכים לאנשהו.

 

 

נכתב על ידי , 14/7/2009 09:29   בקטגוריות בקטנה, גמילה מחיתולים, גן, הורות, פיבי, אופטימי  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלושהב שבועות של פחד


 

אני כותבת במבט לאחר, שהכול התרחש לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב, גם עכשיו , זה לא פשוט.

אולי כי אם אני אכתוב זה יהיה אמיתי?

והפחד הזה שכל כך חזק אצלי..

לא נותן

אני בסוג חוויה שונה, חוץ גופית חברה קוראת לזה.

אבל בכל זאת..

הנה זה בא.

 


 

זה התחיל מוזר, נו טוב ממתי דברים אצלי מתחילים נורמאלים, הפעם זה היה ממש מוזר, עד כדי כך שהתקשרתי לרופא נשים שלי, להגיד לו שאני חושבת שהפלתי שוב.

הוא בתמורה (דרך המזכירה האדיבה שלו) שלח אותי להירגע, אמר שאין מה לעשות  לחכות שלושה ימים ואם אני לא מקבלת מחזור, לבדוק שוב על מקל.

קדמה לזה תחושה שלי שהפעם אני בהריון, גם שרון היה שותף בתחושה, התנהגתי הרגשתי הריון. זמן ההמתנה הזה, בין תחושה לבין האיחור  או לפחות הזמן של הבדיקה הוא נוראי. הפעם בדקתי ביום "איחור" 1, התמודדתי לבד מול פס בודד של בדיקת הריון שהביט עלי .אבל משהו לא הסתדר. יום אחרי זה, דימום מוזר, שונה , מאוד , גרם לי כאמור להתקשר לרופא. התבאסתי, שרון החליט שננסה שוב מחר בבקר. למרות כל מה שהרופא אמר וביקש ממני לעשות את זה עם פיפי ראשון של בוקר.

בשש בבקר השארתי בשירותים כוס. ששרון קם אמרתי לו שאני לא מסוגלת אבל השארתי כוס בשירותים.

אחרי עשר דקות הוא חוזר, יש פס בהיר הוא אומר, אבל יש מצב שזה לא אמיתי כי זה לא "טרי", בואי תעשי עוד אחד.. אז עשיתי ושוב היה פס בהיר.

תוך שעתיים הגענו לרופא שלי, לקחת מרשם לקלקסן שההמטולוג רשם לי, ועל הדרך קיבלתי גם פוגסטרון בנרות, בגלל הדימום המוזר.

צאי לדרך, תחזרי עוד שלושה שבועות לראות דופק...

 

איחלתי לרופא שאני לא רוצה לראות ו/או לשמוע אותו קודם ו. יצאנו לדרך.

איך מתארים את מה שעבר?

לא יודעת.

 

נתחיל מזה שזה סוד, החלטתי הפעם שלא מדברים על זה, לפחות עד שאני לא רואה דופק, יוצאים מהכלל הם ההורים שלי, אמא של שרון וגיסתי שילדה כמה שבועות לפני,והמפגש בינינו אחר הלידה היה מאוד מיוחד (ולו בגלל העובדה שבהריון האחרון שלי היינו בהריון יחד), וכן קבוצה מאוד קטנה של חברות קרובות שיחד אנחנו קבוצת תמיכה לאחר אובדן שעברנו כמעט יחד..

יצאנו לדרך...

והיא לא פשוטה,כל יום אני מתעלמת מתחושות וצורות, כל לילה שרון מזריק לי, כי אני לא מסוגלת.

ועל הדרך להתמודד גם עם הסביבה לא היה פשוט, אני לא מבינה למה אנשים מתעקשים לשאול אותי, לא ברור לי . למה קיבנימט צריך לשאול בחורה במצבי אם היא בהריון.. גם עם זה התמודדתי, עם הרבה דמעות. תוספות ההורמונים עושות את שלהם, זה מביא אותי לבכי דיי בקלות.

זה כל כך קשה, התמודדות הזו, אז למה אני צריכה להתמודד גם איתכם?

לא רוצה לחלוק, לא רוצה לספר תעזבו.

ואני יודעת שהם לא עושים את זה מרוע, או כדי להשביע את יצר הסקרנות אלא מאהבה

וזה עדיין לא קל.

כל לילה אני אומרת לעצמי עברנו עוד יום.

ואז הגיע היום.

עברו שלושה שבועות.

אנחנו מפקידים את פיבי אצל אחי, ויוצאים לרופא, בדרך אני דיי מפסיקה לנשום, בהמתנה אצל הרופא אני מפתחת התקף חרדה, כזה שגורם לך לחשוב שאת בהתקף לב.

שרון כמו שרק שרון יודע, מרגיע אותי, גורם לי להתרכז בנשימות..

בדיוק שחשבתי שזהו, אני מתעלפת סופית אנחנו נכנסים לרופא

כמעט ולא דיברנו לפני, אני זוכרת שהוא נפעם מהיכולת המהירה שלי להתפשט , שכבתי שם עם עיניים עצומות, כולי מכווצת, והוא בדרכו הרגועה מבקש ממני להרפות, בכל זאת צריך להכניס אלי מטמר..

לקח לו אולי עשר שניות להגיד – יש דופק, אני שוכבת שם עם עיניים עצומות.. הרופא בתמורה העלה סאונד.. והנה שוב דהירות הסוסים שהם דופק של עובר. יאללה תפתחי עיניים הוא אומר לי, בואי נראה מה המצב

ברז הדמעות השתחרר..

שוב אני על הכסא ושוב אני בוכה, כל הפחד משתחרר

עברנו שלב.

כאן הרופא בדק מס' עוברים ושאין "הפתעות" ברחם.

הכול תקין הוא אומר, לא רק שהכול תקין, אלא שגודל העובר גדול ביומיים מתאריך וסת אחרונה.

אני בוכה, והוא שולח את שרון לחבק אותי ולעזור לי להתלבש.

עברנו עוד שלב.

אני יוצאת ממנו וקובעת תורים לשקיפות ולסקירה ראשונה ויודעת שהדרך עוד ארוכה, ושיש בה מכשולים רבים.

 

אנחנו מתקשרים להודיע להורים שיש דופק, ומחליטים לא לספר , אני לא רוצה לחלוק את זה, מעדיפה להתמודד עם הפחד.

עבר שבוע מאז.. עוד שבוע.

עכשיו יש ספירה חדשה, עד לשקיפות, אנחנו מחליטים לקחת את זה ב BABY STEPS    לחשוב כל פעם עוד קצת קדימה.

 

ממש כמו שהרופא אמר, אני והאסלה התחברנו, אני מרגישה רע, על תקן חצי סמרטוט, ותוך כדי אני גם נמצאת בפרוייקט (ששם אף אחד לא יודע,למרות שהמזכירה דיי מנחשת), ככה שאחרי הצהרים אני נעזרת הרבה בהורים שלי..

לא פשוט. התוספות גורמות לכל תופעות הלוואי להיות חזקות יותר, עצומות יותר..

 

אז זהו,

 

יצאנו לדרך, אני מקווה שהפעם הכול יהיה בסדר, וגם נגיע לסוף. אם יש משהו שאיבדתי זה את התמימות של ההריון.. בתמורה קיבלתי פחד.

 

קוראים לי רוי, ואתם יודעים את הסוד שלי.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 26/6/2009 10:59   בקטגוריות הורות, הריון, פחדים., קרשיות יתר, רופאים, הריון לאחר אובדן, שליש ראשון  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי: 

מין: נקבה




17,409
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרוי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רוי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)