יומן

לא הרבה דברים השתנו, אבל דבר אחד הולך ונהיה ברור, איבדתי את הסובלנות. לא שלפני זה אפשר היה לומר עלי שאני סובלנית ו/או רגועה, אבל עכשיו..

הפיוז הקצר שלי, התקצר עוד יותר.

אין לי סבלנות .

נהיה לי קשה עם אנשים מסביב, יש ימים שיותר, יש ימים שפחות. אוסף הכוונות הטובות של החברות שלי רק מקשה עלי. ולמרות שאמרתי להן אלף פעם, אין לכם משהו חדש להגיד לי, או משהו שיסדר את הדברים, אז תניחו, כל אחת שולפת לי בזמנה החופשי שטות חדשה, ויאללה למקומות היכון אש.

 לזו יש רופא של חברה של חברה שאני חייבת ללכת אליו, זו מכירה איזה בדיקה שאני עוד לא עשיתי, זו יש לה בת דודה מדרגה חמישית שלה שילדה בסוף תאומים.. וההברקה הכי כואבת שחוזרת על עצמה בכל מיני גרסאות – יש לך את פיבי,הגרסא הכי כואבת הייתה – מי אמר שצריך יותר מילד אחד.

אוצ'.

אני בעצמי אומרת שלא מוכרחים להיות אמא, בסדר, אבל הלו?  יש ימים להגיד את זה.. ובכלל זו אני? והדברים האלו נאמרים ע"י אנשים קרובים, אז תניחו. אתם יודעים שאני רוצה משפחה ורציתי גדולה

פלא שאין לי סבלנות.

נכון יש לי הומור שחור, ומידי פעם אני משחררת אותו, אבל תעזבו אותי. אל תשאלו אותי כל הזמן איך אני, סביר, מתמודדת, מנסה להבין מה לעשות עם החיים שלי.

חצי שנה אני בסטנד ביי שהנה זה קורה, וזה לא, אז עכשיו צריך לעשות התחל ולראות מה עושים אחרת, המשבר הכלכלי משפיע גם עלי, אז תעזבו אותי.

ההפתעה, בכיוון הזה באה דווקא ממחלקת ההריוניות. משבוע לשבוע, עוד חברה מבשרת לי על הריון. ואני שמחה. שמחה מכול הלב. לוקח לי זמן לפרק את החשש עם כל אחת מהן, אפשר לספר לי, אפשר לשאול אותי שאלות, אני שמחה, באמת.  הרי אני לא מאחלת גם לשונאים שלי לעבור את מה שאנחנו עוברים אז לכן?  אין בי כעס, או מרירות על אף אחת מהן, רק באמת אושר... וזה אמיתי וטהור.

הנה גם את הפוסט הזה לקח לי שבוע בערך לכתוב, וגם עכשיו שהמילים מכות על המקלדת ,אין לי סבלנות להמשיך אותו.

עבר עוד שבוע

מתישהו אני אדע סופית לעדכן את השבועות ואז אני יעשה את זה.

בינתיים  השבועות זה הזמן שיש לי עד הבדיקה של הרופא. שזה יהיה השבוע ואז אני אדע סופית באיזה שבוע אני, ואולי סוף סוף יודה שאני בהריון.

אני מרגישה טוב, יש לי ימים שלמים של בחילות,שמתחילות בשלוש בבקר ומסתיימות אי שם אף פעם, אבל לא נרשם עוד חיבוק אסלה.

העייפות רבה, השבוע מצאתי את עצמי קורסת לאיזה שש שעות, מזל שיש חגים, ואל תשאלו אותי באיזה יום זה היה, איבדתי כבר את הספירה של הימים.

חוש הריח שלי מתחדד, אבל להפתעתי אני עדיין מסוגלת לשתות קפה, החלטתי שכול עוד זה לא עושה לי גועל (בהריון עם פיבי דיי בהתחלה לא יכולתי להריח קפה) אני שותה, מגבילה את עצמי לאחד ביום, אבל שותה.

כל השאר אני דיי רגיל, אני משתדלת אומנם לא להחזיק את פיבי על הידיים יותר מידי, ולא לסחוב דברים, אבל יש מצבים רבים שאני פשוט לא זוכרת ממש שאני הריונית.

השבוע סיפרתי לחברה וקולגה, שתקראה פה "האימא של הבנות", אנחנו מנסות לבנות יחד משהו מקצועי, והיה מן ההגינות לספר לה עכשיו. היא כל כך שמחה בשבילי, אבל מצד שני היא חרדה איתי שהכול יהיה בסדר. הבטחתי לה לספר לה אחרי. השבוע גם אימא של שרון שדיי ניחשה לבד קיבלה אישור, היא בניגוד לאימא של הבנות חושבת שכל הבלגן הזה עם הרופאים רק עושה לי מתח והכול בידיי שמיים . עניין של אמונה, מה שמדהים אותי שאימא שלי שאני חיה אצלה בבית, עוד לא עלתה על זה, אבל אימא של שרון שראתה אותי אולי פעמיים בשבועיים האחרונים , ואת הבן שלה אולי עוד איזה פעמיים עלתה על זה. כבוד ...

אפרופו הריוניות ואימא של שרון, מסתבר שגם גיסתי שתחייה (שוב) בהריון, שם זה עניין דיי קבוע, גם פה אמא של שרון הבינה לבד(לא מדברים אצלם על זה), לא בעיה גדולה כי גיסתי איך שהיא נקלטת הופכת לכדור שינה, מצד שני עם 8 ילדים על הראש אני הייתי  הופכת לכדור שינה גם בלי הריון.

וממש כמו שאת רוצה לקנות אוטו ופתאום רואה את אותו רכב מסביב, גם השבוע הסתבר לי שמלבד גיסתי יש עוד כמה הריוניות בסביבה, וכמה סיפורים שממש שימחו אותי.

זהו,

שבוע אחרון של חגים, כבר התחרפנו מיום גן יום לא.. פיבי משתפרת אחרי הווירוס בטן + שיניים אבל עדיין קמה לי בלילה, יש לי תיאוריה מוזרה, כי חזרנו להשתמש בסימילאק (היה מבצע) והילדה אוכל ממנו כפול מאשר ממטרנה, אז אולי זה זה, ואולי היא פשוט משלימה את המשקל שהיא הפסידה. בכל מקרה אחרי החגים, סדרת חינוך, לא עוד לקום בלילה.

שבוע טוב. יש לי איזה הצעת מחיר דחופה לכתוב.

קחי חופש, שרון פוסק, הרי זה לא יעבור לפני היומולדת שלך, מההכרות הלא ארוכה שלנו אני כבר יודע, תמיד יש לך דיכאון יומולדת חודש לפני. הפעם לא היה לך חודש, כי היה את העונש הגדול ועשית עבודה מופלאה עם פיבי, אז למה שלא תעשי חופש לעצמך?

הוא צודק.

אלו היו שלושה שבועות אינטנסיביים מאוד, פיבי מדהימה, מאוד מאתגרת, מאוד מפותחת יש לה ניצוץ כזה בעיניים...

ועם כל זה, אלו היו שלושה שבועות מאוד קשים, דווקא בגלל שהיא כזו,לאתגר אותה היה לא קל. רק שחזרנו לגן וסיפרתי על מה עשינו לאחת האמהות, הבנתי עד כמה עשינו דברים יחד.

שלושה שבועות שפיבי הייתה המרכז שלהם תמו.

ועכשיו?

עכשיו צריך לראות מה עושים .

יש לי לבטים לגבי החלפת עבודה, יש לי לבטים לגבי הדרך..

התסריטאי של החיים עשה לי שוב סרט קטן, ולא הוא לא מקשיב לבקשות.

אבל אני יודעת,

צריך להוריד את הראש ולתת לגל לעבור.

אחרי היומולדת הכול מתבהר.