מחר פיבי בת תשעה חודשים, שזה אותו זמן בחוץ מבפנים (בערך לדעתי אבל למה להיות קטנונים).
השבוע אחרי שבועות של סבל בצבצה לה שן ראשונה, סהר קטן וחד. בכלל נדמה שבכל יום היא לומדת לעשות משהו חדש,ובעיקר מגלה את העולם בדרך שלה.
ואני?
אני נפעמת ממנה מחדש, אני קוראת לה גורה לא אחת, ולפעמים זה נשמע מוזר לאנשים שככה אני קוראת לבת שלי. לא פעם נדמה לי שאני חייה בתוך סרט של ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, כן כן הדימוי הזה מופיע עוד מההיריון, כן אפשר לסקול אותי באבנים אבל אין לי דרך אחרת להגיד את זה. מדהים איך היא מתפתחת , צומחת.היא לא היחידה שצומחת.
נדמה לי שאיך שאני לא מביטה בבית הזה , יש פה תהליכים..
פיבי – היא מגלה את העולם ואת מה ששוכחים על הריצפה, בדרך לא ברורה היא מגיעה מנקודה לנקודה במהירות מאוד גובהה, היא זוחלת במגוון תנוחות וצורות, עושה כפיים ונקרעת על עצמה מצחוק (או בעצם על התגובה של הסובבים), היא באמת ילדה מגניבה. היא חוקרת, מתעקשת , נלחמת , וכן היא עקשנית. אבל מה? הילדה פשוט מלאכית קטנה.(חמסה חמסה חמסה), גם שהיא עושה בלגן אי אפשר באמת לכעוס עליה J
אני לומדת להיות אמא, לומדת זו אולי מילה גדולה, אבל מנסה זה קטן, אפשהו בתוך הכול אני עדיין בתהליכי חיפוש עצמי, מנסה למצוא את האיזון שלעיתים נדמה לי שהוא בלתי אפשרי ביני לבין פיבי לבין שרון לבין העבודה שלי לעבודה שלו להורים שלי לאמא שלו .. אני לומדת להיות עצמאית, להיות הבוסית של עצמי, לרדוף אחרי אנשים מתוך ידיעה שאין משהו אחר שיעשה את זה, וזה לא תמיד קל ובטח לא פשוט.
אמא שלי בתהליך מתקדם של הפיכה לאמא שלה ז"ל. יותר מפעם אחת אני מסתובבת בפליאה לחפש את סבתא שלי ז"ל, שהרי לא ייתכן שאמא שלי היא זו שאמרה את המשפט שאני שומעת. בסוג של תהליך לא ברור, אמא שלי מאבדת כל מיני דברים משלה ומאמצת משפטים של אמא שלה, ולא זה לא את הטובים בהם. וכן זה מעורר בי חרדות עצומות
אבא שלי עובר לדעתי סוג של חוויה מתקנת. בילדות שלנו הוא עבד מאוד קשה, לא תמיד היה, לו עצמו לא הייתה ילדות נורמאלית , ועכשיו הוא מגלה סוג חדש של הורות/סבאות. הוא המטפל הקבוע של פיבי, היא מעריצה אותו עד אין קץ, והוא כבר הודיע לי מראש, מה שהקטנה מבקשת היא תקבל.. לא אחת אני קולטת אותו עובר לידה עם מבט של אושר צרוף, בהריון אם לא היו לי ספקות לגבי משהו זה היה הוא, אבל לא שערתי את העוצמה..
שרון הסלע שלי, הוא מתמודד עם המון דברים, הוא נאבק בין היותו מפרנס ראשי לרצון שלו לבלות עם פיבי, בין תמיכה בי ובעסק החדש שלי לבין הזנחה עצמית שלו. לפעמים נדמה לי שהוא שכח שהוא קיים. הוא סלע איתן בכל המשברים שלי, סופג את הדמעות שלי ולא אחת עומד מאחורי (פיזית) ואומר לי – אני כאן את יודעת.
ואף מילה על שאר המשפחה שלי אחרת תהיה פה מגילת אסתר.
מדהים לאן לקחו אותי החיים בתשע חודשים האלו, עם כל התוכניות וכל הכוונות הכל כל כך שונה פתאום, ובכל זאת דומה למשהו.
אני תוהה אם החיפושים , התהליכים האלו יגיעו לאיזה נקודה, האם יש נקודת מוצא? יש נקודת איזון?
אני נמצאת בלופ מחשבתי, מאז שהתחלנו לדבר על זה, בכלל לפעמים יש לי תחושה של רכבת הרים. ואלי מרוב שאני חשובת , ומנתחת.. אני מפספסת את החיים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
