כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

עוד בתחילת השבוע קבענו- נשואה1, י' המופרעת ואני, שניסע לבקר את נשואה 2, אז אתמול מימשנו את זה. התעוררתי ב-5 ועשרים בבוקר (??), התקלחתי, התלבשתי, התאפרתי ואני רוצה לציין נראתי טוב ביותר ונפגשנו בתחנה. הייתי נורא עייפה כי יום לפני כן, גם היה לי יום לימודים ארוך וגם הבוס שלנו החליט לנהל ישיבה ארוכה כאורך הגלות. לאשקלון הגענו באיזור 8:30, בהחלט מוקדם. מכיוון ש-2 עוד לא הייתה מוכנה ישבנו בארומה של אשקלון ושתינו קפה. אני באופן אישי, כבר דיי לא יכולה לסבול את ארומה, יצאה לי מכל החורים. אבל את זאת ממש חיבבתי, המקום היה מעוצב כמו בדיינרים של אמריקה בשנות ה-50, כמו בסרט חזרה לעתיד, היה ממש חמוד.

J

כשישבנו שם דנו בנושא 2, מעניין היא היא תראה.. מעניין איך אנחנו נרגיש עם כל העניין.. בכ"ז, זו החברה הראשונה שלי שנכנסת להריון.

היה ממש מרגש כשהיא הגיעה.

יש לה בטן גדולה כזו (לא גדולה מאוד J) ויש לה תינוקת בבטן והיא זזה כל הזמן.

הסתובבנו ברחבי העיר והצטלמנו תמונות מטופשות, בעיקר שלנו מלטפות לה את הבטן. אשקלון היא עיר נורא מוזרה. מבחינה פיזית היא מאוד גדולה, יש בה הרבה מאוד תושבים, אבל יש לה אוריינטציה של עיר פריפריילית- הכל כ"כ שקט ורגוע. קצת כמו שאני מרגישה כשאני חוזרת לצפון.

(אפרופו צפון, נשואה2 ואני באות מאותו מקום והיא סיפרה לי על כל מיני אנשים מהשכבה שלנו שהתחתנו ועכשיו הם הורים. דבר שהרגיז אותי מעבר לכל רמות של הגיון, ואמרתי לה שזו הסיבה שאני נוסעת לשם כ"כ מעט ולא נכנסת לקניון. ואם אני כבר בקניון ,אני מתעלמת באופן הפגנתי וגס רוח מכל האנשים שהכרתי).

מכיוון ש1 הייתה צריכה לחזור דיי מהר לי-ם, כי הייתה לה ישיבה בעבודה, אז עזבנו את המקום נורא מהר. הרגשתי שהביקור היה ממש קצר. היה כיף לפגוש את 2, אבל מי יודע אם אני אראה אותה לפני הלידה??

כשחזרנו באוטובוס הכי מתפרק שנסענו בו איי פעם (חבל על הזמן- כיסאות שבורים, מכסים של מזגן שלא קיימים, גרפיטי בכל מקום ואוטובוס משתעל), נסעו איתנו שני חיילים, שהצחיקו את 2 ואותי עד כדי דמעות. הסתלבטנו עליהם כאילו אנחנו סופר מבוגרות, שהיינו בצבא לפני שנים רבות ושנשואה2 נשואה פלוס 4 ותוכי.

J

גם זה היה מרגש, הרבה זמן לא דיברתי עם ילדים בני 20 ושלא הרגשתי כאילו אני מזמנו של מתושלח, לפחות. מיותר לציין שי' לא פצתה את פיה, אפילו לא פעם אחת..

ולמשהו שהתרחש שלשום..

כשחיכיתי שיאספו אותי לישיבה בעבודה, ישבתי בפורום והסתכלתי על אנשים. אני בדר"כ לא מגיעה לשם, זה מקום ההתקבצות של כל הסטו', פעם שנאתי את המקום באופן חולני, בגלל שהייתי רואה שם את כל האקסים הסטו' שלי. היום אני סתם לא אוהבת אותו, כיוון שהוא תמיד מאוד עמוס וגורם לי להרגשה קלסטרופובית. אבל, ישבתי וחיכיתי והסתכלתי על כולם.

פתאום..

ראיתי את המאבטח (אחד מהאנשים שעשיתי אותם), הולך מחובק עם מישהי באופן דיי אינטימי.. הם לא התנשקו או משהו, אבל נראו נורא חביבים אחד לשני. המאבטח, הוא בין היחידים, אם לא היחיד, שאין לי אליו שום רגשות אמביוולנטיים. הוא היה היחיד שלא כעסתי עליו אחרי שכל הסיפור נגמר ועוד חזרנו לדבר אחרי זה. ידידים כבר לא הפכנו להיות, אבל היינו מדברים ומתעדכנים אחד אצל השני, כשהיינו נפגשים.

אבל...

כשראיתי אותו עם מישהי (אפילו לא שמתי לב איך היא נראתה), כל מה שיכלתי לחשוב הוא...

איך אתה מעז לזיין??

אני זו שמתייבשת עם קורי עכביש ולך יש את מי לזיין?...

אפילו שאני לא באמת רוצה להזדיין איתו (למרות שאני זוכרת אותו לטובה),אבל הרגיז אותי שאפילו הכורדי הזה הצליח למצוא מישהי ואילו אני מתגלגלת עם מהנדסים שמנמנים, שמפחדים שיזרקו אותם, ע"כ הם נעלמים.

(אולי בתוככי ראשי חשבתי, שלא משנה מה, הוא תמיד ישאר לבד ותמיד ירצה אותי..)

J

כראקצייה למאבטח, התקשרתי לקומבי..

אחרי זיוני שכל של מעברי דירה (בלה, בלה, בלה) וכל מיני הופעות של אורן הקטן בעבודה שלו (לא מעניין, גורם לפיהוק) אמרתי לו שיש מצב שאני אגיע אליו ביום ראשון, ביומולדת- שיכין את עצמו פיזית, נפשית, אוכלית ומתנתית.

אמרתי לו שאני ארים לו טלפון בסופ"ש ונקבע. אבל, עכשיו יש לי קצת מחשבות שניות. אני לא כ"כ בטוחה שאני רוצה להגיע אליו..

הייתי כ"כ עייפה אתמול והלכתי לישון בשבע בערב (!!), כך שלא הלכתי לשומרי משקל ואין לי מושג כמה אני שוקלת. כנראה זה לטובה, כי לרדת, בטוח לא ירדתי..

עם כל האוכל שדפקתי לאחרונה..

L

כרגיל, יש לי הרהורי יומולדת, דבר שתמיד קורה כשמגיעה התק' הזו.. ואני לא יודעת אם לכתוב אותם עכשיו, או לחכות ליומולדת עצמו..

בין כה אני תמיד דיכאונית ועצובה ביום ההולדת שלי, אז אני אחכה עם הרהורי הזיקנה ליום ראשון..

סופ"ש בצפון עם כללל המשפחה. מעניין בכמה עצבים ובכמה נזקים נפשיים אני אצא משם.