כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

שמתי לב לעובדה המצערת הזו..

אני לא יודעת לכתוב..

אני לא חורזת. מאז כיתה ב' לא כתבתי משהו לירי וגם אז זה היה משהו בסגנון "למה הוא לא אוהב אותי"..

(השטויות שהתעסקתי איתן בכיתה ב. מוזר, בדיוק אותן שטויות בהן אני מתעסקת כיום..)

אין לי כתיבה סיפרותית. לסיפורים שלי אין התחלה, אמצע וסוף. אין להם פואנטה, אין סימני פיסוק ואין מילות קישור (וחיבור). אני כותבת כמו שאני מדברת. נשואה1 טוענת שזה מה שיפה בבלוג שלי, שאני כותבת בגובה העיניים.

פעם חשבתי שהנטיות הטיבעיות שלי הן בכתיבה. אבל, אין לי אפילו את הסבלנות לכתוב משהו מההתחלה ועד הסוף. שלא לדבר על לקרוא סיפרות טובה, אבל זה כבר משהו אחר לגמרי...

זה לא קיטור, גם לא התבכיינות. זו ההבנה של מי שאני.

יש פה אנשים שכותבים כ"כ יפה, כ"כ פואטי- אני לא יכולה שלא לקנא, ולו רק טיפ טיפה.

יצא לי לעלעל בבלוגים פה ושם, של אנשים שלא "קשורים" אליי, כאלה שאני בדר"כ לא כ"כ אוהבת לקרוא, האלה מהרשימה.. המסקנה שהגעתי אליה, שגם בישרא-בלוג יש קליקות.

ח-בורות..

יש את המ-גניבים שכותבים על סקס, גברים ונשים כאחד..

יש את אלה שכותבים על אקטואליה ואינטרנט..

יש את האמנותיים ביותר, הרוחניים

ויש את אלה שמחפשים פאקינג רייטינג. שמעליבים ומשתלחים בבלוגרים אחרים שטיפה מעזים להעביר עליהם ביקורת.

אנשים קוראים אחד את חבריהו, מגיבים אחד לחבריהו במעגל הקטן שלהם. חלילה וחס לראות מישהו או משהו מעבר לקליקה שלהם..

בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה, אבל אני ממש שמחה שאת הבלוג שלי קוראים שניים וחצי אנשים (בקושי).

מי היה מאמין..

בתור אחת שתמיד רצתה להיות במרכז תשומת הלב, רצתה שכולם יאהבו אותה. אני רציתי לקבל את הערכה של כל האנשים סביבי. גם אני פתחתי בלוג בשביל לעשות עניין

מוזר..

אני לא אכתוב על נסיונות סקס הרואיים. אני לא אכתוב על טיולים מגניבים או מקומות אקזוטיים. אני לא אכתוב על מחשבות ורגשות עמוקים ופילוסופיים- מהסיבה הפשוטה שמכל מה שמניתי פה, אני לא עושה. אני לא חווה. אני לא מספרת. אין לי!!

המקום הזה הוא דיי יומן אישי ואפילו קצת משעמם, אבל הוא אני והוא שלי.