כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

באחד מימי השבוע, יצאתי מהקורופורשין בריצה על מנת להספיק את האוטובוס.

מי שמכיר את הבניין בו מקום העבודה שלי יושב, אז במרכז יושב פסנתר. קברניטי הבניין פיטרו את הנגנית שהייתה מפליאה בנגינתה המשמימה כל צהרים וחיברו את הפסנתר למעין מחשב. המכונה הזו מפליאה אותי כל פעם מחדש כשאני מסתכלת, כיון שהיא גורמת לקלידים לנוע לבד.

באם אני חוזרת לאותו אחה"צ בו אני רצה ומנסה לא להאנק מכאבים בכדי לתפוס אוטובוס, ישב שם מישהו וניגן

 we are the world, we are the children, we are the.... טוב, הבנתם את הדריפט

זרקתי לו "סחתיין עליך סטיבי" והמשכתי בריצה שלי.

המאורע הזה זרח מפרחוני עד יום אחרי זה, שקולגה לידי אמרה פתאום: "אה, אז זה כן יהודה סעדו"...

אני אמרתי לה: ???? אה?...

מסתבר שסטיבי מיום האתמול, היה לא אחר מאשר יהודה סעדו שבא לנפוש במלון האקסקלוסיבי מינוס אחד ושלושה רבעים שנמצא מחתת לקופוריישן. ואני אפילו לא זיהיתי אותו...

לא פלא שהיה לו מעין חיוך קטן אחרי שאמרתי לו את מה שאמרתי.

סלב בטבריה. כמובן שכל הטבריינים באו ללחוץ לו את היד ולהגיד לו כמה שהם מעריצים אותו (WTF?)