כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

היותי אמא (טריה) מחזיר אותי לתקופה של הילדות שלי.

ידוע שאני בחורה סיכומית ונוטה לשים במסגרות ארועים שקרו לי בחיים- ולהפוך אותם לסיפורים. אולם, הניגוד בין מי שהייתי למה שאני עכשיו הוא כ"כ גדול שאני לא יכולה שלא לחשוב על הדברים שהיו פעם.

ישבתי היום מול המחשב וראיתי "להיות אריקה". ברור שהתחלתי לחשוב על הדברים שאולי הייתי משנה בחיים אם יכלתי. מהר מאוד זה הביא אותי לחשוב על מתי הייתי ממש מאושרת. באיזו תקופה של החיים שלי הרגשתי ממש טוב עם עצמי, בפעם הראשונה.

המסקנה הייתה נוקבת וחד משמעית- הסאמר סקול!!

בערך מגיל 13 הצקתי לאבא שלי שאני רוצה לנסוע לאנגליה ולהגיע לקיימברידג' ולהכיר אנשים מכל העולם ולדבר באנגלית. הייתי יושבת יחד עם ההורים שלי במשרדי הנסיעות, מריחה את הריח המיוחד שיש לברושוארים של טיולים, נוגעת בנייר המיוחד ומפטנזת על עולם אחר. קצת לפני גיל 16 זה קרה.

בקיץ של 94, ההורים שלי פשוט החליטו להסכים. אבא שלי קיבל בעבודה שלו איזה שהוא פירסום לסאמר סקול, אמנם לא קיימברידג', אמנם לא דיור במשפחות כי אם פנימיה, אבל עדיין- סאמר סקול.

את פרטי הנסיעה כתבתי ביומן שהיה לי כשהייתי בת 16. מלאתי מחברת כמעט שלמה.

אני נזכרת עכשיו קצת בערגה, קצת בחצי חיוך- הכל עם הרבה שעשוע.

אני זוכרת את תום הג'ינג'י, אהבתי הראשונה (מה חשבתי לעצמי?), הוא היה בן 23 כשאני הייתי בת 16. מצאתי את עצמי לא פעם חושבת מה נסגר איתו בחיים, מה הוא עושה עם עצמו ואיפה הוא היום. מעניין אם הוא התחתן והאם הוא עדיין בתול... לא נראה לי, הוא צריך להיות עכשיו בן 37.

אני זוכרת את התחושה שקיבלתי כשהסתובבתי במרכז המידרחוב של באת' והסתכלתי על הקתדרלה הגדולה, על הבתים המעוצבים, על נגני הרחוב וחשבתי לעצמי בתמימות של בת 16, שזה המקום בו אני אני רוצה לחיות כשאהיה גדולה ועצמאית.

אני זוכרת את התחושה ההיא של הפעם הראשונה שהרגשתי "מלכת הכיתה". בטיול ההוא אף אחד לא הכיר את פרייה הבכיינית עם הגשר ובלי הביטחון. הייתי פרועה, יפה, חוצפנית, גדולה מהחיים וכולם, אבל כולם רצו להיות חברים שלי.

אחרי אנגליה חזרתי לחיים האמיתיים שלי, עליתי לכיתה יא והחלטתי שלא עוד! אני לא מוכנה להיות שק החבטות של כל הילדים הדפוקים איתם גדלתי מגיל 8. אני לא הבכיינית עם הגשר נטולת הביטחון שהם מכירים. הפסקתי להסכים לאכול חרא מאף אחד בבית הספר יותר.

כמו כן, היו לי עוד הרבה רגעים שבהם חוויתי אושר צרוף. אבל אנגליה של שנת 94 כשהייתי בת 16, הייתה הפעם הראשונה בה חוויתי את האושר הזה, נטול הדאגות העכבות והפחדים

בפוסט הבא, על ספי הקטנה.