כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

ככה ביום בהיר אחד, התהליך הגיע לסיומו!!

אני מודה, הייתי צריכה להיות מודעת לזה, להכין את עצמי נפשית. אבל זה לא קרה. אני לא יודעת מה עבר לי בראש, עד מתי היועצת תלווה אותנו. אבל כשזה הגיע, נעצתי מבט במחשב ובאיש ושאלתי, איך ממשיכים עכשיו מכאן?..

לאחר כמה ימים ולילות לא רעים בהם הילדונת הלכה לישון בשקט מופתי, היתה חייכנית ונפלאה, אז החלטנו לא היינו בקשר יום יומי עם היועצת, אבל המשכנו למלא טבלאות. ששלחתי לה ביום רביעי את הטבלאות, היא לא ענתה לאף אימיילים שלי. ב-8 בערב קיבלתי מייל: נראה שאפשר לסיים את התהליך- היה כיף להכיר אתכם- בהצלחה בהמשך דרכם- הייתה לי תחושה של סיום תפל. אולי זו הסיבה שלא הייתי מוכנה לסוף.

בדף המשוב שהיא צירפה למייל האחרון הייתי כנה. סיפרתי שהשיטה בהחלט נהדרת, השינוי אצלי ואצל האהוב הוא שינוי של 180 מעלות ושווה כל שקל (לא כתבתי רק שלפי דעתי השיטה הזו יקרה ביותר).

כשהחלטנו להחזיר את הספוגייה למסלול, עשינו קצת רוורס על מנת שנוכל להתקדם. חזרנו להשכיב אותה לישון מוקדם יותר, עשינו לה טקס שינה שמורכב מהנקה, אמבטיה, שירים בעת ההתלבשות, פרידה מכל התמונות שיש על הקירות ואז למיטה. וזה עובד..

טפו טפו טפו....

אני לא אומרת שהיא לא מתעוררת יותר מפעם בלילה. לפעמים היא כמה לנו גם פעמיים ושלוש אפילו.

אני לא אומרת שכל הרדמה היא ורדים ושושנים. לפעמים יש בכי כשספוגונה במיטה וצריך לחזור ללטף ולהרגיע.

ונכון, כמעט ואין לנו יכולת לתכנן סידורים או לצאת בערב, כיוון שהיא לא נרדמת בשום מקום שהוא לא המיטה שלה וכיוון שהיא מתעייפת כ"כ מוקדם.

אבל, איכות החיים שלנו כ"כ השתנתה. כדור הפיזיו נכנס אחר כבוד אל הבויידעם, להחזיק אותה בידיים קורה רק כשהיא עירנית והקטנטונת כ"כ מאוהבת במיטה שלה שהשינה (כאשר היא מתקיימת) מתרחשת אך ורק בה.

השבוע ספי הקטנה הייתה בת 9 חודשים. הזמן רץ, למרות שאלו היו החודשים הארוכים ביותר בחיי. היכולת לנשום קצת גדלה. כמו גם היכולת להאכיל אותה במשהו שהוא לא רק פירות (תודה לאל). עכשיו, כל שנותר הוא לסיים להניק ולשים אותה בגן. אף אחד לא אמר שלגדל ילדים זה פשוט...

אה ודבר אחרון...

טפו, טפו, טפו, טפו, טפו...