כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

ולא..

לא קוראים לי דפנה אלפרסי. אני לא בלונדה, כוסית, גבוהה ומדברת בשלל שפות. אני רק גבוהה (מעל כולם) וכוסית.. (זה בדרך..)

אז אני כאן..

כי אני בדיכאון!

כי אני משועממת!

כי אלה שמתיימרים להיות החברים שלי, לא מציעים תמיכה what so ever..

כי הכתיבה בבלוג, גם כשאף אחד לא הגיב, גם כשאף אחד לא הכיר אותי, הייתה בשבילי סוג של תרפייה.

אז עכשיו אני מנסה לצאת לדרך חדשה ויש לי החלטה (כמובן), מבחינתי היא מבטלת את כל הקודמות.

לא בדיוק.

זו לא החלטה, יותר כמו שאיפה או רצון..

לא להתעצבן

התרגזתי כי אנשים העזו להציע לי לילות חד פעמיים בלי מחוייבות (וואו, אין לכם מושג כמה בחודש האחרון, הם הגיעו לשיא ממש, בחיים לא היה לי כזה דבר).

התרגזתי כי אותם אנשים כבר לא מתייחסים אליי יותר.

התרגזתי כי מי שמעוניין בי, לא עושה שום צעד ומשחק משחקים.

התרגזתי כי לא משחקים מספיק משחקים.

רציתי קצת מניירות, אבל זה בעצם לא בשבילי. אני צריכה כנות.

רציתי כנות, אבל כשקיבלתי אותה בפרצוף, לא יכלתי להתמודד איתה.

כשניסיתי לבטא את כל הבעיות שלי לחברות שלי, הן לא הבינו וטענו שאני מבזבזת את הזמן ואת האנרגיה שלי. זה נורא הרגיז אותי. מה אתם מעבירים עליי ביקורת? אתם עומדים בנעליים שלי?

אני בכלל שאלתי אתכם??

מצד שני, אני צריכה ללמוד גם לקבל את העובדה שלאנשים יהיו דיעות שונות משלי, ושאני צריכה ללמוד להבין גם אותן.

אז זו השאיפה החדשה..

ללמוד לספור עד 10 לפני שמתפרצים.

ללמוד לקבל גם את מי שחושב שונה ממני.

ללמוד לא לצפות מאחרים ליותר מידי, כך אני לא אתכזב ולא אתרגז.

ביום בו אני אלמד להיות אדישה ולקבל דברים ביתר קלות, יהיה היום בו אני אוכל להגיד, שהגעתי לנירוואנה..

שתהיה לכולם שנה אזרחית נפלאה!

שכל השאיפות שלכם יתגשמו

שלא תדעו צער וצונמים

פרייה