כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אני מתחילה מחדש. 

כמו נחש, אני משילה את העור הישן שלי ומתחדשת בקשקשים חדשים. למרות שבימים אלו, קשקשים אני מוצאת בעיקר בראש של התינוקת שלי.

עוד לא שיניתי עיצוב. רציתי, לכבוד האביב הבא עלינו לטובה. אבל אהובי טוען שהוא אוהב את העיצוב העדכני של הבלוג שלי. הוא עושה לו נעימים ורטטים בגוף, אז השארתי לבנתיים..

אז מה היו לנו כאן?

(פלגים, פלטינות, שמן ברקס, את האלמנט תוסיף לו על חשבון הבית און דה האוס) העברתי את כל השנים הקודמות לטיוטות. גיביתי את כל הפוסטים והעברתי לטיוטות. רק ככה יכלתי לצאת מהגלות שנכפתה עליי בפרטי ולחזור לדבר עם העולם הרחב. גם אם אותו עולם כבר הרבה מאוד שנים לא מגיב אצלי. נכנסתי לפרטי כשהבנתי שאנשים מעולמי המציאותי, מצאו את עולמי הוירטואלי והמוקדש, לשלוות הנפש שלי. יתרה מזאת, אנשים שלא נמצאים אצלי בחיי היום יום אמרו לי שהם מכירים את הבלוג שלי, הם הגיעו אליי דרך הבלוג של אהובי...

את הקורפוריישן עזבתי עוד ב-2010 (תודה לאל). הייתי מובטלת חודש וחצי שמתוכו הייתי חולה במשך 3 שבועות (מאז הלידה מחלות אצלי זו סאגה אינסופית. קצת כמו סאגת "האדם בעקבות תחתוניו" שמתרחשת אצל אהובי באופן יומיומי). לכן כשההודעה על העבודה הנוכחית תפסה את עיניי, שלחתי קורות חיים. ידעתי שאני אתקבל וידעתי שאני אהיה אובר קוולפייד לעבודה הזו. אבל כרגע היא העבודה היחידה, הזמינה והמהירה שהצלחתי למצוא בחור שבהר. היא קרובה לבית שלי וקרובה לגן של הילדה. יתרה מזאת, זו העבודה היחידה כרגע שמאפשרת לי גמישות יחסית בעבודה עם הלימודים.

וסוף סוף...

אחרי אקספוזיציה ארוכה ואחרי "מה היה לנו בפרקים הקודמים", הגעתי למה שאני רוצה לכתוב בפוסט זה.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני ולימודים זה דבר סופר תקוע. לסגירת התואר הראשון שלי חסרה עבודה סמינריונית אחת ואת התואר השני עזבתי בתום השנה הראשונה, כי לא היה לי תואר ראשון להראות להם. יש לי עוד חלום שיום אחד אני אצליח לסיים את כל התארים שלי, אבל אני לא רואה את זה מתרחש, בעיקר כשאני רוצה שאהובי היקר ובעיקר החכם (בעל ה-700 בפסיכומטרי ובכ"ז הוא בחר ללכת ללמוד היסטוריה) ילך לתואר שני. אני לא יודעת מה יקרה לגבי זה.

בינואר קיבלתי אימייל למייל שלי- רוצה מקצוע חדש לחיים? רוצה לעזור לזוגות אחרים כמו שעזרו לך?

כשהראתי לאהובי את המייל הזה לא היה לו ולו ספק אחד- תמיד התעניינת בדבר הזה, לפחות מאז שהקטנטונת נולדה. נטיתי להסכים איתו. היו כמה פרמטרים שדחפו אותי ללכת ללמוד דבר שהוא כ"כ רחוק ממה שהתעסקתי בו בתארים שלי: זכרתי כמה כסף אני שילמתי על היעוץ שקיבלתי ויותר מזה, חשבתי שסוף סוף אני אוכל לצאת מהעבודות הזולות שאני מוצאת את עצמי בהן מאז מרץ 2006 וסוף סוף, סוף כל סוף, אני אוכל להיות עצמאית!

הלימודים התחילו בתחילת פברואר. אני קמה כל יום רביעי ב-5 בבוקר. אבל אני מוצאת שזה פשוט שווה. החומר מאוד מעניין, המרצה (שעדיין לא החלטתי איך לקרוא לה בבלוג זה), לא משעממת. ואני מוצאת את עצמי משליכה הרבה מאוד דברים שנלמדים בקורס הזה שלי, על ילדתי הקטנה. אני מבינה עכשיו המון דברים שנראו לי לא הגיוניים ביעוץ שאני קיבלתי. אבל בגלל שכ"כ רציתי פיתרון הלכתי איתם בלי לנסות לרדת לעומקם.

אבל, ישנה מחשבה שעלתה לי בראש היום, אולי הסיבה שהתחלתי לכתוב פוסט זה.

בלימודים שלי כולן נשים. מובן בהתחשב בעובדה שכולן אמהות. הכרתי כמה בנות מאוד נחמדות אבל אני לא יודעת את השמות של כולן, לא טרחתי לברר. שמתי לב שנושא השיחות בין הבנות הוא: תינוקות, שינה של תינוקות, מחלות של ילדים, גנים, חיסונים ושוב שינה של תינוקות. כשהעלתי פעם את זה שקומבי מצא אותי בפייסבוק (נושא לפוסט אחר) זה לא התקבל כ"כ טוב. כאילו פלשתי באמירה הזו, איזו שהיא ספירה, איזה שהוא איזור נוחות עליו אנחנו לומדים בקורס שלא הייתי אמורה לחצות. כשסיפרתי על זה לאהובי הוא חשב שאולי הסיבה שאני לא מכירה שם הרבה מאוד מהבנות שם כי לא טרחתי להתחבר אליהן, כי אני יודעת שעוד 4 חודשים לא נדבר יותר. נכון, יש שם 2-3 נשים שמצאו חן בעיני, מבחינה אינטלקטואלית, מבחינה מחשבתית. אבל, אפילו את הטלפון שלהן, לא לקחתי.

זה מעניין, אני שכזו ריגשי, לוקחת כ"כ קשה אם לא אוהבים אותי בקליקה מסויימת, או לא מזמינים אותי למקומות, ממש לא מפריע לי שאני לא יודעת את השמות של 80% מהבנות בקורס. ממש לא מפריע לי שאף אחת לא טרחה לקחת את הטלפון שלי ולנסות להתחבר אליי (וגם להפך). אולי כי אני יודעת שבמובן מסויים, הן מתחרות על משבצת של עבודה, על תואר מסויים ובסופו של דבר, על ההכנסה שלי.

אכן, בחפירות עסקנן.

כאמור, אני חוזרת לציבורי. אבל בהחלט חוזרת לאנונימיות וערפל וירטואלי יחסי