כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

עונה שלמה חלפה בין הפעם האחרונה בה כתבתי פה להיום.

עבר לו הקיץ המשמים והמלחיץ כאחד. העצים מחוץ לבית שלי פתאום נורא פרחו. מצחיקים, בסתיו משירים עלים, לא פורחים בשיא הפריחה. הצאלונים נהיו כ"כ אדומים. היה ממש יפה להסתכל עליהם.

בתקופה הזו יצאתי שוב לחופשה ארוכה מהעבודה. האמת, שהחופשה התחילה בהודעת התפטרות רישמית. הפריע לי שזלזלו לי באינטיליגנציה. הפריע לי שאנשים קודמו על פניי. הפריע לי שעשו איפַה ואיפַה באופן קבוע, כשאני הייתי צריכה לענות לשיחה אחר שיחה. הבוסית שלי קראה לי לשיחה- אותה שיחה בה היא ניסתה לשכנע אותי מאוד לא לעזוב. בצביעות כי רבה, היא אמרה לי שאני מאוד מוערכת, אחת המוצלחות בעבודה ושהסיבה היחידה שאני לא מקודמת היא שאני עובדת משרה קצרה.. (yea, right) היא הציעה לצאת לחופשה בת כמה חודשים. לראות איך אני מקדמת את עצמי ולחזור עם אנרגיות מחודשות.

אז לקחתי את החל"ת. הייתי אמורה לקדם בה את מקצוע הייעוץ שלי. או לפחות לעבוד על דברים טכניים: כרטיסי ביקור, פלאיירים, אתר אינטרנט יציב וכו וכו. בפועל, שכבתי הרבה במיטה. קראתי המון ספרים שסיפק לי AVAX הנהדר. לא הפסקתי לחשוב אם זה מה שאמור להיות אצלי. לא הפסקתי לתהות אם ככה אני אמורה להתנהל? האם העצלות שטבועה בי, שבאה לידי ביטוי בחוסר הניקיון הבית, בחוסר הבישול, באי המוטיבציה לרדת במשקל- היא זו שגורמת לי לא לעשות כלום וככה אני גם לא מוצאת לקוחות? אולי אני לא באמת יועצת, רק מתחפשת לכזו- מי אני שאייעץ על דבר שאני לא ממש סגורה עליו? אולי באמת אני צריכה לקחת את כל הידע שצברתי באאוטסורסינג וללכת לחפש לו משרד לעבוד בו? תהיה שנתהתה כאן כבר פעם.

חודשיים ישבתי בבית. חודשיים שמלאתי את מאגר המסמכים שלי באינסוף ספרים, הרבה סצנות סקס והמון המון happy endings. למסקנה סופית לא הגעתי ואז... חזרתי לאאוט סורסינג. חזרתי לאותה המערכת- לא השתנו בה דברים. עדיין מעליבים לי את האינטיליגנציה לא מעט ועדיין קידמו אנשים אחרים ולא אותי. מה שמעניין הוא שאותה הבוסית קראה לי לשיחה נוספת ותהתה מתי אני חוזרת למשרה מלאה. היא רמזה ברמזים דקים כמו פיל שאם אני אחזור לעבוד משרה מלאה, אני אקודם..

אבל להתקדם לאיפה? מה זה אומר מבחינה מקצועית? מה זה אומר מבחינת שכר?...

דווקא באוגוסט התחלתי יעוץ.

הראשון בחיי, מלבד הסטאז' שבו לא באמת עבדתי.

היעוץ עובר קשה. הכל כ"כ קשה. כבר 4 חודשים ואני עדיין לא סיימתי. אני רואה את הסוף אבל לא יודעת אם אני יכולה לשחרר את הלקוחות שלי לעצמאות יחסית. הספקות העצמיים שלי כ"כ חזקים, שלמרות שלשמחתי, קיבלתי עוד יעוץ אותו אני מתחילה בשבוע הבא. אני כ"כ חוששת, שאני לא אעמוד במה שאני מנסה להבטיח. שאני לא אוכל לספק את הסחורה על אף שאני מאמינה בה כ"כ- היי, היא עבדה על הבת שלי.

ספינקה ואהובי אם האור בחיים שלי.

בחיי, היא כ"כ גדלה, היא כבר בת שנתיים פלוס. כשהיא שרה "היום יום הולדת" או "היום יום שישי" ושירים מסובכים מ"עוץ לי גוץ לי"- אהובי ואני נמסים. שהיא מחבקת אותנו חיבוק גדול ומנשקת (היא כבר בשלב הזה) אז אני חושבת, איזה כיף הכל היה שווה. וזה מפי האשה שנשבעה שהיא לא תתחתן ולא תביא ילדים לעולם (yea, right).

ואהובי היקר, הוא עובר איתי את חוסר הוודאות שלי. את חוסר העיקביות. את העצבים. את המחלות. את הספקות ואת החששות. אני לא שומעת אותו מתלונן. זה מעניין שאולי הוא לא חווה חרדות? בכל מקרה, הוא לא מתלונן. הוא לא נוטש אותי. הוא אבא טוב.

ואני? כרגיל, לא יודעת.