כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אני רוצה להודות לכל המגיבים.

תודה לכם, זה עזר לי לא להתפרק לחלוטין- אולי זה נשמע קצת מופרך, אבל מזמן אמרתי שהכתיבה הוירטואלית הזו, עוזרת לי המון- לשים דברים בפרופורציות.

אני לא ידעתי איך להגיב לבשורות הללו והן שברו אותי לגמרי.

אמנם ידענו שמצבו מאוד חמור ושהסוף מאוד קרוב, אבל לא ידענו עד כמה קרוב. אני לא יודעת איך אני אמורה להתייחס לזה שבחור בן 27, בין היותר מקסימים שהכרתי ולא בגלל שהוא נפטר, אלא שהוא היה בין הראשונים שהיו איתי בעבודה, כשרק הגעתי והוא לא שנא אותי- לא ניסה לגרום להרגיש דחויה, לא התעלם ממני. הוא פשוט היה הוא.

אני כ"כ מקווה שהוא לא סבל.

קיבלתי את החדשות בבוקר, כשהלוויה הייתה אמורה להתקיים בשלוש וחצי בי-ם.

פתחתי במירוץ נגד הזמן כדי לנסות להגיע בזמן ואני יצאתי מהצפון. לא הצלחתי להגיע. לי-ם הגעתי בסביבות 5 בערב. הייתי כ"כ עייפה, כ"כ עצבנית ובטח שלא הייתי מסוגלת להתרכז בלימודים למבחן שהיה לי היום.

בסביבות 9 וחצי בערב השותפה של כפרה באה לחדר שלי בפנים לבנות.

"מה קרה?" שאלתי

"כפרה התגלגלה מהמדרגות בעבודה, היא נפלה וכרגע היא בבית חולים"..

הרגשתי כ"כ numb בתוכי, לא ידענו מה המצב שלה- אם היא בהכרה, אם היא שברה משהו, אם יש לה זעזוע מוח, כלום..

התארגנו כולנו ונסענו לעין כרם.

אם הייתי יכולה לתאר לכם את המצב שלי באותו הרגע, לא תיקשרתי עם הסביבה בכלל. ישבתי במונית ובהיתי בחלון.

כשהגענו למיון, כפרה הייתה בצילום רנגטן. היא חזרה למיון- בהכרה ובועטת, אבל מאוד מאוד סובלת. היא נקעה 2 אצבעות ביד שמאל והיתה לה נפיחות עצבנית בראש. כולנו חיכינו לנוירולוגית שתבוא לבדוק אותה.

בילינו שם חלק נכבד מהלילה ובסוף נקבע שאין לה זעזוע מוח והיא נסעה עם החבר שלה חזרה הבית (לא לפה).

יצאנו השותפה האמריקאית שלי ואני טיפה יותר מוקדם, כשהשותפה של כפרה נשארה עוד קצת איתה. המוניות מהדסה רצו סכום עתק בשביל לנסוע חזרה לצפון העיר (מי שמכיר את המוניות בי-ם מבין למה אני מתכוונת). בעודנו מתווכחות איתם ואחד הדברים שאני הכי שונאת בעולם זה להתמקח, הגיע אוטובוס ועלינו עליו.

בנסיעה, הצרפתיקאית סיפרה לי את סיפור הההכרות שלה עם החבר שלה (בהחלט סיפור שייזכר לעד, אני אכתוב על זה פוסט) ואני התחבטתי והתחבטתי בסיפור הדייט והבחור שלי.

הצרפתיקאית טענה שאני לוקחת את זה יותר מידי קשה ויותר מידי רחוק בשלב זה של העניין. אני בהחלחט הסכמתי איתה. אבל בלילה, אחרי כל מה שעבר עליי באותו היום, הייתי כ"כ מתוחה, כ"כ עצבנית וכ"כ עיייפה שסביר להניח שכל דבר שהתרחש, כולל בחורים (בעצם, בעיקר בחורים), הייתי מגזימה איתו.

למבחן של היום בבוקר לא קמתי.

מלבד העובדה שהייתי מאוד עייפה, גם לא ידעתי שום דבר

הדייט שלי..

איך אני אספר את זה, מאיפה זה מתחיל..

מההתחלה אני מניחה.

אבל ההתחלה דיי צולעת. כרגיל, משמרות לילה בעבודה, דיברתי עם אנשים באינטרנט וכיוון שבאותו הערב משום מה באו המון אנשים נתתי לו (ולעוד כמה) את המייל שלי במסנג'ר, אנחנו נדבר (אולי) במועד זמין יותר.

בפעם הבאה שדיברתי איתו חשבתי שאני דפוקה. מה נתתי לבחור כזה את המייל שלי???

מלבד העובדה שהוא בן 24 וגר איי שם באזור חיפה, הוא גם אידיוט!! דפ"ר ברמות שאי אפשר לתאר אותן וערס כמו שרק הקריות יודעות להפיק.

אז מחקתי אותו ושכחתי ממנו..

אחרי כמה זמן, הוא פנה אליי שוב, אני הייתי מגעילה. אמרתי לו שלפי דעתי אין ביננו "שפה" משותפת (בלשון המעטה) ואולי כדאי שנפסיק לדבר. מבחינתו, אם מה שאני רוצה זה לחתוך, אז זה בסדר, הוא לא מאלה שמטרידים.

בשבוע שעבר הייתי משועממת שוב. הפעם זה היה בדירה שלי: כעסתי (שוב) על הקוסם והרגשתי שאני קצת on the shelf, בודדה וגלמודה. כמו כן, אם אתם זוכרים את הכותרת הקודמת שלי הייתי חרמנית ביותר (בלשון המעטה).

אז התחלתי לדבר איתו ועשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב- ברמת המאסטר כבר: לדבר מבלי להגיד כלום, לרמוז מבלי להתכוון לשום דבר. פוקה קראה לזה בזמנו "חול חול, ואין מה לאכול".

היה כיף..

דיברתי מלא שטויות, זיינתי בשכל. הייתי שנונה מאוד ומצחיקה- נהנתי. גם הוא, מכל מילה שניה שלי הוא צחק נורא (טוב נו, גיחך). הוא אמר שאני מצחיקה וחמודה, גם הפלירטוטים הזולים שלי נורא גרמו לו לרצות לראות מי אני. אבל יש רק בעיה אחת, אני גרה (כרגע) בי-ם והוא נמצא כרגע בקריות!

לא מאוד רציתי להפגש איתו, אבל כאמור, חשתי קצת מחוקה ורציתי להרגיש שוב שרוצים אותי ושאני מעניינת מישהו, אז אחרי שביררתי מה הגובה שלו- 190 ס"מ (!!), הסכמתי לפגוש אותו.

גם זה לא הלך מאוד חלק. ביום שישי הוא התקשר אליי ב-9 וחצי בערב (!!) כדי להגיד שהוא מאוד עייף אז שנדחה את זה ליום שבת. אני הרגשתי שמשחקים איתי בקקה, אז לא התקשרתי אליו ביום שבת כמו שהבטחתי. בחצות קיבלתי ממנו הודעה שאני לא בסדר, וסתם "הדלקתי" אותו כל השבוע..

wtf??

קבענו להפגש ביום ראשון, כשבנתיים נסעתי לבקר את מיצי בחיפה.

היה קר וירד מבול. נסעתי בערך 30 קמ"ש וגם פיספסתי איזו שהיא פנייה בנשר, שגרמה להגיע לאונ' (בחיפה לא בי-ם) ולא לכרמל. היה נחמד לראות את מיצי- ראינו ארץ נהדרת, אני הרסתי לה את המחשב, היה כיף..

בסוף הוא הגיע.

הוא נראה בדיוק כמו בתמונה שהוא שלח לי, כולל הזקנקן הבלונדיני הקטן. הוא נישק אותי בלחי ואני חיפשתי את המצלמות של אביעד קיסוס. אני לא אוהבת להיות פיזית עם אנשים שלא ראיתי מעולם ובחיים לא פגשתי.

הבטחתי לו שאני לא אספר לחברות שלי מה היה בדייט, אבל לא הבטחתי שאני לא אחלוק את הפגישה ההזויה ביננו עם אנשי ישרא- בלוג.

בתור אחד שאמור להכיר את המטרופולין, נסענו שעה וחצי (!!) סביב הכרמל והסביבה. אני איבדתי את הסבלנות, אם כי ניסיתי לא להראות לו את זה. בדרך חשבתי שהוא לא מסתכל על אף חלק הגוף שלי, מלבד העיניים, יש מצב סביר ביותר שהוא לא נמשך אליי.

בסוף הושבתי אותו בכוח באיזה שהוא פאב סטו' בעיר שהייתה שם הופעת חובבנים מזעזעת  לפחות הייתה מוסיקה.

שתינו בירה (ווינשטפן- מצויינת, הוא לא אהב אותה). דיברנו קצת על הלימודים, שלי ושלו, על מוסיקה- בעיקר ישראלית. אני דיברתי המון, כיאה לזיינית שכל מקצועית והוא הקשיב. כל הזמן הזה חשבתי- הוא לא רוצה אותי, to kiss him or not to kiss him- זו השאלה.

באיזה שהוא שלב אמרתי לו, תרגיש חופשי לסתום לי את הפה אם אני מדברת יותר מידי, אני נוטה לעשות את זה..

אז הוא הרגיש חופשי, עם הלשון שלו..

וואו..

לא הייתי עם גברים (שהם לא קומבי) כבר הרבה מאוד זמן, זה בהחלט הדליק אותי.

משם ועד סוף הדייט התחרמנו ק-שות. אני לא הסכמתי להזדיין איתו באוטו. עשיתי את זה ביומולדת 21, עם המתאבד שהיה החבר שלי באותו הזמן. לא כזה אטרקטיבי.

את האמת, הוא נישק אותי וחיבק אותי המון. אמר שהוא שמח שהוא פגש אותי. צחק על זה שהוא כל הזמן אמר לי שאני אתחנן על הברכיים בשביל סקס איתו והוא לא יתן ובסוף יש "התהפכות", הוא נורא רוצה אותי ואני לא מוכנה להזדיין איתו (עוד אחת מהשיחות הדפוקות שלנו). אבל הוא לא אמר אם יהיה לנו המשך- בכ"ז אני מגיעה הבייתה רק עוד שבועיים, אני לא בטוחה שזה יכול להוביל למשהו רציני. אני הכנתי את עצמי נפשית ופיזית,שכל העסק הולך להיות חד פעמי וכל מה שנעשה, לא נעשה בפזיזות, אלא בחשיבה והבנה שמה שיהיה, יהיה. ויכול להיות שלא יהיה כלום בעצם..

אולם, עקב מאורעות האתמול, נכנסתי לסופר סרטים בגלל כל מה שהיה: הרגשתי קצת מפודחת בגלל כל מה שעשינו וגם הרגשתי שזה ביזבוז שלא עשינו כלום בעצם. מצד שני, ידעתי שאם הייתי מזדיינת איתו ברכב, סביר להניח שהייתי מרגישה כ"כ זולה אח"כ, אז טוב שלא עשינו כלום. בקיצור, סרטים.

שלחתי לו הודעה והוא חזר אליי בהודעה כשהייתי בבית החולים. מלבד זה לא דיברנו, ואני חושבת שלא נדבר יותר..

וואו..

ארוך לאללה..

עכשיו אתם מבינים, למה אתמול היה היום המחורבן ביותר שלי בשנה? מצחיק כי זה גם היום המחורבן ביותר של האנגלים..

אני באמת מקווה שתצליחו לקרוא את הכל ואם עשיתם זאת- קבלו את הערכתי העמוקה ביותר.

שלכם, קצת שייקי, אבל מתמודדת..

פרייה