כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

קשה לי.

קשה לי מאוד..

קשה לי לאללה!

האנשים בעבודה בשוק. הם לא מבינים מה קרה לחיוך שלי. לא מתאים לי להיות ככה, אני תמיד "אופטימית"..

זה רק מראה כמה אף אחד לא מכיר אותי בכלל.

אני כל הזמן חושבת על ע', כל הזמן.

אם הייתי אפיקוראית אמיתית, כמו שאני טוענת שאני, הייתי יכולה להגיד שהאטומים שלו התפרקו- הוא לא מרגיש ולכן הוא לא סובל. לכן אין לנו מה לכאוב ומה לבכות ומה לחוש...

אבל אני לא!

אני בוכה, אני סובלת, אני מתגעגעת- אפילו שלא דיברתי איתו כמעט בכלל בחודשים האחרונים.

הייתי במצב של וואחד בלאגן ביומיים האחרונים, הקטע עם הבחור לא תרם יותר מידי.

(לא ממציאה לו שם)

נכנסתי לכל הסיפור בעיניים פקוחות לחלוטין. אבל, איכשהו בתוך תוכי, קיוויתי שהוא לא יוותר עלינו כ"כ מהר, לא יגיד- אנחנו רחוקים מידי, אין ביננו סיכוי. הוא לא ויתר, לא באמת- הוא רוצה אותי בחיים שלו. אני זו שהתאכזבה איכשהו וניסתה לפרק. בהסתכלות אובייקטיבית על העניין, החשיבה היא שאין מה לבכות על זה- זה בסה"כ היה דייט אחד, בסה"כ..

אבל אפילו לחתוך כמו שצריך לא הצלחתי. בתוך תוכי קיננה בי איזו שהיא מחשבה, איזו תקווה קטנה לזה שיש תקווה..

לכפרה שלום..

יש לה בונגילה ענקית בראש וכמה אצבעות שלה מקובעות בסד. אבל היא בסדר, היא תחזור לבירה ביום חמישי.

הייתה לי שיחה "מעניינת" אתמול בלילה עם איזה שהוא בלוגר ורציתי לכתוב עליה. אבל אני רוצה לבקש את "רשותו". אני גם רוצה לכתוב את הסיפור של השותפה שלי. אני תוהה אם לשלוח לילד את הפוסט אחרי שאני אכתוב אותו. רק בשביל שיראה- יחסים טראנס אטלנטיים החזיקו מעמד, ולו יש בעיה עם חיפה- י-ם..

מצאתי אתר מעניין, עם כתבה שאני לא יודעת אם אני יכולה להגיד שאהבתי, אבל היא עניינה אותי.