כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

החלפנו שעון. הילדה קמה ב-6:20. שזו בעצם המקבילה לחמש וחצי בשעון חורף.

ישבנו ליד השולחן לשתות קפה ולאכול פרוסה. מוזר, אנחנו אף פעם לא עושים את זה, תמיד אני שותה את הקפה בסלון. בעודנו יושבים ליד השולחן פתחתי את שקית השטויות שאמא שלי שלחה לי. היו שם ספרים שקראתי בימי ילדותי.

אחד מהם היה איילת מקבלת (לכל המחפשים אותו בנרות, אז יש לי אותו. כמה תשלמו לי עליו?...?) נזכרתי למה פעם כ"כ אהבתי אותו.

לא בגלל ההסברים המפורטים.

לא בגלל האיורים המבהילים.

לא בגלל שכל הכיתה ידעה שאיילת קיבלה מחזור...

בגלל התמונות!

כל כמה דפים יש תמונות של ילדות שכנראה היו באזור גיל 13 שנראה שהיו להן חיים מא-גניבים. נזכרתי שהייתי בת 14-15, שעות הייתי שוקדת על התמונות הללו והייתי רוצה גם.

זה הביא אותי למחשבה שההורים שלי תמיד נתנו לי (בסופו של דבר) את מה שרציתי. אבל זה תמיד היה, כמו שצדי צרפתי אומר, ליד ולא בדיוק מה שממש רציתי. לדוגמא: חפרתי לאבא שלי שנים על סאמר סקול בקיימברידג'. לפני גיל 16 קיבלתי סאמר סקול. אבל לא בקיימברידג', אלא בעיירה כ-20 דקות ליד לונדון. זה לא היה אירוח משפחתי,אלא בתנאיי פנימייה.

אהובי שאל אותי בצחוק איך הגבתי לזה ונזכרתי איך ישבתי ביום הכנה לנסיעה, על הרצפה ולו בכדי לעשות דווקא. התפדחתי מאבא שלי שהתעקש לרשום את כל מה שהיה כתוב כבר על הדף. התבאסתי מזה שאני הכי מבוגרת בקבוצה ולא דיברתי עם אף אחד.

ההרגשה הזו המשיכה גם בשדה התעופה עד לדוכני הצ'ק אין באנגליה (במטוס היה סרט של מייקל ג'יי פוקס שלא ראיתי  (או דוק הוליווד, או מייקי כוכב עליון) כך שלא היה שום סיכוי בעולם לקומוניקציה מצידי), אז כבר התחלתי לדבר עם מישהי מהקבוצה.

השאר, כפי שכל מי שמכיר אותי יודע, הוא היסטוריה. שנים, הנסיעה הזו לאנגליה נחשבה לחופשה הטובה ביותר שהייתה לי איי פעם...

כשסיימתי בחיוך את הטיול בממורי ליין, שאל אותי אהובי- מה המסקנה? צריך לתת לילדה את כל מה שהיא רוצה? עניתי לו- לא, צריך לתת לה את מה שהיא צריכה, עם קריצות למה שבא לה. היא, כמוני, תצטרך ללמוד איך להוציא מזה את הטוב.

כיף להתחיל ככה את הבוקר..