כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

טוב, אז אהובי לא עבר את האודישנים. כזה סיפור חיינו- הוא כ"כ מוצלח וכ"כ אינטיליגנט, שהוא מגיע לשלבים מאוד מאוד מתקדמים במיונים. לקראת הסוף תמיד תהיה דינמיקה קבוצית או חראטה אחרת בסגנון ומשום מה אחרי זה, התשובה תמיד תהיה שלילית.

התבאסתי יותר ממה שחשבתי שאתבאס.

כבר התחלתי להפנים שאולי זה חיובי לחזור לבירה. אולי אני סוף סוף אסיים את התואר. אולי אני אצליח יותר במקצוע החירטוט בו בחרתי לעצמי. אולי ואולי ואולי ואולי... כבר אמרתי שאני לא אקנה כרגע רכב חדש כי אולי נתחייב לשכירות. כבר חשבתי שאחפש לספי גן בבירה וחשבתי איך אני הולכת לדחוף את המשרה בחור שבהר עמוק בישבן של הלקוחה ושביחד עם זה אני גם אקבל פיצויים- דובדבן שבקצפת.

לכן, ההרגשה עכשיו היא של החמצה אדירה.

אהובי אמר ודיי בצדק. אני בן 36 (לא 37 כמו שאמרת לי) ומה אני יכול להציע מבחינה מקצועית? דבר שאוטומטית גרם לי לחשוב על עצמי. אני בת 33 ומה לי יש להציע מבחינה מקצועית מלבד עבודות מוקד?

איי. קיו גבוה (שלי) ו-700 נקודות בפסיכומטרי (דפנטלי שלו), לא עוזרים לנו אם לא עשינו עם זה כלום.

עכשיו אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו ולראות, אנא נפנה?

(עוד חצי שעה צפירה והספוגיונית אפילו לא מעלה בראשה להירדם)