בהסתכלות שלי על בלוגים אחרים, אני רואה אני לא בקליקה. כמה שלא יצרתי לי כאן "חברים". אין קוראים קבועים (כמעט) ובקושי יש מגיבים. בהתחלה זה ביאס אותי ביותר ועשיתי כל מיני פעולות לגרום לקאונטר שלי לעלות. כמו, להציק לאחרים בתגובות. להיות צינית ולא אמפתית.
עכשיו, אני חצי שנה בקהילת ישרא-בלוג, אולי טיפה יותר ואני יכולה להגיד שזה מעניין לי ת'תחת בערך. עברתי את ה-100 פוסטים בלי שום ציון כלשהו. הקאונטר עבר לצד השני של ה-3000 בלי שום התייחסות מיוחדת מצידי. הבלוג שלי הוא בשבילי- אני יודעת שאני חופרת בזה כבר יותר מידי, אבל.. so what? זה שלי. מותר לי, לא?
(אל תענו על זה, זו הייתה שאלה רטורית).
כשמיצי פתחה בלוג, היא סיפרה לאיזה חברה שלה על זה. התגובה היחידה שאותה בחורה הגיבה הייתה: אפשר להכיר בחורים משם?
אומר הכל, לא?
אני לא יכולה להכיר אף אחד, אני פשוט לא יכולה. אני לא יכולה להכנס לקליקות פה, אני לא מסוגלת.
כתבתי על זה פה פעם, אבל משום מה אני לא מוצאת את הלינק..
אני תוהה מה יקרה אם אני אעזוב, אבל באמת- לא כמו הפעם הקודמת של הילד שצעק זאב זאב, מה יקרה? איך אני ארגיש אם אני אחזור לכתוב רק לעצמי?
אני מקווה שמי שקורא כאן הצליח להבין מהכתיבה שלי, שאני בחורה מאוד טוטאלית.
כשאני נותנת, אני נותנת הכל. כשאני לוקחת, לא רואים אותי יותר (טוב, זה לא בדיוק נכון- זה מתרופף טיפה כשהעניין נוגע לגברים, אבל זה נובע מחוסר רצון לאבד את השליטה ולהשאר לבד). כשאני אוהבת, אני אוהבת בכל העוצמה. כשאני כועסת, זה יכול להגיע לרמות מאוד הרסניות. ניסיתי לצאת מעצמי (אני משתמשת בזה הרבה מאוד לאחרונה) ולראות מה קורה, כשאני לא לוקחת את החיים בשחור ולבן לגמרי.
בשבוע האחרון, עשיתי מעשה שהוא הכי לא אופייני לפרייה ודיברתי עם איזה שהוא בלוגר. ז"א, מעבר לפורמט של פוסט וחלון תגובות (אני לא מחשיבה את הקוסם, גם כשהיינו וירטואלים לא באמת תיקשרנו 
).
נפתחתי בצורה כזו שלא עשיתי עם אנשים שאני מכירה והכרתי במשך שנים (והוא יודע את זה). הייתי הכי אמיתית שיכלתי להיות והבחור נגע במקומות מאוד עמוקים ופנימיים אצלי. ככל שמתקשרים עם מישהו במשך זמן ממושך, אי אפשר להשאר אדישים לגמרי, לפחות אני לא יכולה..
הדיבור ביננו הוא לא לכאן ולא לכאן. אני, מתוקף היותי בחורה סופנית, דחיתי את חיפושיי (בן זוג לחתונה, כאילו דה?.. 
) עד שאני אבין מה נסגר. אבל זה לא ככה אצלו. יש לי תחושה שהוא בחיפושים מתמידים.. כל הזמן..
אין לי מה להגיד בקשר לזה. אני לא אקשור בן אדם למישהי שהוא בכלל לא מכיר. הייתי אומרת אולי שלא יזרוק לי את זה בפרצוף, אבל גם את זה אני לא יכולה לעשות (למרות שברוב חוצפתי כן עשיתי את זה ). מלבד זאת, כשאני ממשיכה לקרוא ואולי להכיר אותו יותר ויותר (זה בהסכמה, תירגעו), אני פחות ופחות משוכנעת שאנחנו מתאימים. אני חשה שאולי הראייה שלנו את העולם, לא דומה כ"כ. דברים שמשעשעים אותי לא מצחיקים אותו ולהיפך- אותי מאוד מרגיז שאומרים לי שמכל דבר אני עושה דרמות, אבל הוא נשפך מצחוק מזה.
האינטרקציה בין שנינו כ"כ מוזרה, ואני בטוחה שתסכים איתי בזה. אני חושבת שאולי נפתחנו עמוק מידי ויותר מידי, בזמן קצר מידי.. דבר שחיסל אולי כל אינטרקציה מעבר לחברות הדוקה. יתרה מזאת, אני יודעת שתגיד שאני חוזרת על עצמי ושאתה מן הסתם, לא תכריח אותי לעשות דברים שאולי לא לרוחי, למרות שאתה יודע שהם לא כאלה , אבל הייתי חייבת לכתוב את זה שוב. ואל תגיד לי להפסיק לחשוב, זה כמו לעמוד מול הגלים ולומר להם לא להתקרב לחוף.
אם תישאלו אותי מה המטרה של הקטע הזה ולאילו מסקנות הגעתי ממנו?
אני אוכל להגיד לכם ש- שום דבר. אני לא יודעת, כמה אופייני לי כשמדובר באלה שהם מהמין השני.
אני אסיים במחמאה שקיבלתי משולר, הבחורה המדהימה בתבל..
היא הציקה לי שאתן לה את הכתובת של הבלוג ומכיוון שלא כתוב פה כלום שהיא לא יודעת (לפי דעתי היא התלהבה מה"מחשבה" ), אז הראתי לה אותו. היא אמרה שהבלוג נורא יפה ושאני כותבת בצורה חלקה וזורמת, זה מבחורה שקוראת ספרים מגיל מאוד צעיר. כמו כן ,זו בחורה שלהוציא ממנה מחמאה זה כמו לשכנע אותי לוותר על פיטריות . ואז באה התהייה "למה את לא פונה לכתיבה?" עם כל החיפושים שלי- מחשבים ובישול ותיירות ואלוהים יודע מה..
אהבתי את זה, זה באמת גורם לי לחוש הרבה יותר טוב עם עצמי ועם הכתיבה שלי. אבל עם כל הכבוד, אני חושבת שיש אנשים קצת יותר יצירתיים ויותר מוכשרים ממני שצריכים להוציא ספרים (כמו שאמר גולדי, זה הכל במיומנות). אולי פעם, אני אעשה זאת- אכתוב את חוכמת הבייגלה מס' 2- ספר על כלום ועל שום דבר.
לילה טוב לכולם.
(השבוע יש את המבחן של המרצה הסקסי- תודו שהתגעגעתם לתיאורים שלי אותו)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
