כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

ישראבלוג- כמו קפה טוב, כמו רומן רומנטי זבלוני ואיכותי כאחד, כמו קללות באיטלקית, כמו תבשיל גולאש טוב, כמו זיון ארוך ונוח מול הקיר (חחחחחח)- תמיד נשאר איתי. לא משנה שאני לא כותבת כבר חצי שנה לפחות ולא משנה שאף אחד כבר לא קורא אצלי.

יתרה מזאת, אני לא חושבת שאני יכולה לכתוב כמו פעם. הבהירות והרצף נעלמו ממני והלאה. מאז הלידה של ספקוצה, אני לא זוכרת כלום, לא רואה שום דבר ואין לי חשק באופן כללי לכלום. אני במצב רוח חמוד כרגע. לא יודעת למה, אין שום סיבה.

כמו כל בחירה בחיים שלי, אני במצב כרגע של קצת לבד. העניין המצחיק הוא, שיותר מידיי ביחד חונק אותי ואז אני צריכה זמן להתאושש.

חחחח

מי אמר מיזנתרופיה ולא קיבל?

אני מתגעגעת לבלוגים של לפני שנים. אנשים שאהבתי לקרוא ובלוגם נעלם מזמן וממזמן. אנשים שבזכותם התחלתי לכתוב גם אני.

מרגי/מלי , אייך?

התחלת ללמוד באוניברסיטה? עזבת את החור בדרום בו את גרה? מצאת מישהו שיעריך אותך בדיוק כפי שמגיע לך שיעריכו אותך?

אני חושבת שאני חושבת שאני קצת מתגעגעת לימי האוניברסיטה. לימי הבילויים והעישונים. לימי האוכל בחצות הלילה. לימי הצ'יפס והלבנה יחד עם גינס אותו לא יכלתי לסיים (חחחחX2). אני קצת מתגעגעת לימים בו חפרתי בעצמי לדעת אם הוא רוצה אותי או לא. הימים פרה- אהובי בהם שום דבר לא מובן ולא ברור.

אולי יהיה סדר מחר.