כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

זהו!

שנה עברה.

אפשר להוציא את נר הזיכרון החשמלי מהתקע.

אפשר כבר להסתפר ולקנות בגדים חדשים

אפילו אפשר ללכת להופעות, לפאבים, לארועים ולחתונות (יש לי קרובי משפחה שקבעו את החתונה שלהם בהתאם לסוף האבל שלנו, רק כדי שנוכל להגיע. רק שאני דפקתי אותם, אני יולדת ואני לא אוכל לבוא. מואאההההה)

זהו!

כאילו לא היה.

וכ"כ קשה. קשה לחשוב על ההתנהלות הלאה. קשה להעביר שיחה והנה שמו שוב משתרבב. קשה לחשוב שנעשה כ"כ הרבה וכאילו לא נעשה דבר, לא באשמתינו- כי ככה הם החיים.

ואני?

אני צריכה לחשוב על הלידה הצפוייה. על המשפחה הגדלה. על למצוא עבודה. על החזרת חובות

ואני חושבת על אבא