כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

**קודם גיגלתי את שם המחבר כדי לראות מה יעלה כשמחפשים אותו.

קוראים ותיקים שלי (שזה בערך אף אחד, כיוון שאפילו את אהובי לא הכרתי אז) אולי יזכרו את הסיפור של איך פעם באזור 2003, בעודי סטודנטית שנה ראשונה או שניה, מצאתי בספריה של האוניברסיטה ספר שנקרא "גולני לא שלי". הוא משך את תשומת ליבי כיוון שהייתי יחסית משוחררת טריה מיחידה שנקראית, נכון לא טעיתם,גולני. חשבתי שכתבו על היחידה, מעניין אם אזהה מקומות ואולי אפילו אנשים. אז השאלתי וקראתי. מסתבר שהספר היה שיר הלל אחד של הכותב לשנאה כלפי גולני, כלפי המערכת, כלפי חבריו למערכה.

בפרספקטיבה של היום, אני יכולה לראות ולהבין את מה שהבחור הרגיש ואת מסכת היסורים אותה הוא עבר עד השיחרור המיוחל. אבל אז, הספר טילטל אותי עמוקות ורציתי לדבר עם המחבר. רציתי לנסות להבין מה גרם לו לכתוב את מה שכתב ולדבר על החוויה שלו, שהייתה שונה מהחוויה שלי (טוב אני לא הייתי לוחמת במסייעת)

כך התחיל המרדף אחרי אור ספיבק.

איפה לא חיפשתי אותו- הצלחתי להגיע לכתובת של ההורים שלו. דיברתי עם חברים שלו ליחידה דרך "מקושרים". כשמצאתי את הטלפון (אז הסלולאריים לא היו דבר חזק), לא היה לי את האומץ לדבר איתו בבית של ההורים שלו ולא התקשרתי. חברות שהיו איתי באותה התקופה: נשואה2 ושותפותיה לדירה, חוו איתי את החווייה המטלטלת ואת החיפושים אחרי הבחור. כשלא התקשרתי אליו, הדחף התפוגג אבל לא נעלם. חודשים עברו ואני התחלתי לעבוד בשמירה ובאחד מסידורי העבודה ראיתי את השם שלו. צחקתי ואמרתי לחבריי לשמירה שאיזה קטע, אני מכירה (בערך) בחור בשם הזה שכתב ספר ויש כאן מישהו בדיוק עם אותו השם. השכיל לומר לי איזה ויטלי אחד (אני לא זוכרת את השם המקורי) שהסתלבט ואמר- כתב ספר ותראי איפה הוא היום... שכחתי מזה ואז בארוחת ערב משותפת אחת עם הנשואה וחברותיה, השם עלה ואז אחת מהשותפות אמרה לי: אבל פרייה, אותו בחור באמת עובד איתנו. כן, זה אותו אחד שכתב את הספר על גולני. אותו אחד שחיפשתי פעם כ"כ הרבה זמן.

איזה קטע, חשבתי לעצמי בחצי צחוק חצי השתאות. כמה חיפשתי את הבחור הזה וכל הזמן הוא היה כ"כ כ"כ קרוב..

לא עברו 10 שנים, עברו חמש עשרה...

סתם לא עברו כ"כ הרבה שנים. אבל, אני השתנתי. הפסקתי לקורא ספרים מנייר בכלל וספרים בעברית בפרט. התחתנתי, ילדתי ילדים, עזבתי את האוניברסיטה ואת ירושלים, הזדקנתי.

באחת משיחות הטלפון שלי, כחלק מנוהל הזיהוי שאלתי עם מי אני מדברת, ענה לי הפונה: אור ספיבק

אור ספיבק של גולני? שאלתי

הוא ענה לי: כן..

אני לא מאמינה, אתה לא יודע כמה חיפשתי אותך בזמנו, כשרציתי לדבר איתך על הספר הזה (כשאמרתי שנראה לי שאני הייתי היחידה שקראה אותו. אז הוא צחק ואמר שהוא מקווה שלא)

אז בואי נדבר, הוא אמר

זה לא אפשרי, עניתי. לא כשחיכית כ"כ הרבה זמן על הקו ואתה רוצה לקבל מידע על משהו אחר. חוץ מזה, הצורך לדבר איתך היה רלוונטי ללפני 9 שנים. היום, זה כ"כ משנה מה אנשים מרגישים כלפי גולני

הוא צחק..

איך שהוא, מבלי לדבר, לחפור ולנפח את המוח עד מוות, סגרתי מעגל עם הספר הזה, עם הכותב ואיך שהרגשתי ומרגישה כלפי גולני.