היום היה לי סוג של דה ז'ה וו.
נזכרתי למה הייתי מתחרפנת מלהיות כ"כ קרובה לקומבי (למרות שמי ידע מה זה אורגזמה איתו) ולמה קשה היה לי כ"כ לשחרר האת המתאבד (איזה נפתלין בשקית ניילון מרשרשת).
היה להם תמיד ריח כזה של זיעה של גבר מעורבת עם בושם. תמיד הייתי פוגשת אותם לא מייד אחרי מקלחת, אלא כמה זמן אחרי כשהספיקו לזוז, לנוע, להזיע והריח הטבעי שלהם היה מתערבב עם הבושם המדליק של הגברים שהיה שולח אותי למחוזות החרמנות.
היום בעבודה, ישבתי ליד אחד הבחורים החדשים בעבודה. הוא אוהב שאני יושבת לידו, כי אני נותנת לו ביטחון ושלווה לענות על תשובות. שנינו חלקנו נייר טואלו, כיאה למחלחמה משפעת קשה ואחוזת ליחה. באחד מהפעמים כשהוא רכן מעליי כדי לקחת נייר טואלט, קלטתי את זה.
הרחתי את הריח הזה של גבר.. של זיעה.. של כיף... של סקס...
את אותו הריח...
אני חייבת להדגיש שהוא לא עושה לי את זה ואני לא נמשכת אליו בכלל. אבל הריח הזה, התחושה הזו... יאמממ
לאהובי אין את זה. אולי כי הוא לא שם בושם, כי הוא לא אוהב. בכלל אין לו ריח זיעה לגמרי. אני לא מריחה ממנו כלום. אולי כבר התרגלתי.
אולי אני מתגעגעת לסקס משין שהייתי פעם, לפני שבאו השומן והילדים