כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

רע ועצוב

כואבת לי הבטן

(לאכול ג'אנק ב-2 לפנות בוקר זה דבר ממש לא מומלץ)

בכיתי בלילה ואני שונאת שגורמים לי לבכות. אני עוד יותר לא אוהבת את העובדה שאני לא יכולה לתלות את הבכי שלי באף אחד אחר, מלבדי..

אני באונ' כי רציתי לסיים כבר את העבודה המחורבנת הזו. אבל באף מקום מאונ' המיושנת הזו אין מחשב שעובד על דיסק און קי, מלבד בחוות המחשבים והיא נפתחת בתשע

הכל פה עבד עליו הקלח, גם אני!!

יפי ייה.

אני שונאת דמעות שנשפכות לשווא, לריק. זה מרתיח אותי, זה מרגיז אותי ואין שום דבר שיכלתי לעשות כדי למנוע אותן. הן לא שאלו אותי, הן פשוט באו לבד.

אני יותר מידי אובססיבית?

יש לי חילופי מצב רוח קיצוניים מידי?

אני דורשת יותר מידי? אולי אני בכלל לא לגיטימית ברצונות שלי?

מה חשבנו, שאם נברח אז גם נצליח להסתתר?

אם נדחוף את הראש מספיק עמוק בחול, הכל יעלם?

למה בדיוק הקיום שלי משמש?

אני שעשוע שמעניק במשך שבועיים בחודש?

ההחלטות הללו שכביכול נעשות ביחד הן ויתורים מוחלטים מהצד שלי בלבד?

אני לא יודעת מה להגיד..

אם מתנגשים רוב הזמן, אם ההרגשה מחורבנת רוב הזמן?

מתי באמת טוב?

אני מרגישה כזה כישלון..

עידכון של יום ראשון-

אני לא מרגישה כישלון יותר!

היה שווה לקחת את הסופ"ש ולחשוב הרבה. קרו הרבה דברים שהביאו אותי לאחלה תובנות, כגון טקס סוף המסלול של אחקטן והבריתה של נשואה2 באשקלון. (יצא על זה פוסט אחר מתישו).

אני לא יודעת אם זה נכון להגיד שאיבדתי את החשק, או את הרצון. אבל, התפתחה בי מעין אדישות של "קיי שרה שרה". ז"א, יהיה מה שיהיה ואם לא יהיה, זה גם בסדר.

מדבר אחד אני לא נסוגה: בכדי שאני אשאר, צריך לגרום לי לעשות את זה. והבחורון צריך לחשוב טוב טוב אם הוא יכול ואם הוא רוצה בכלל לתת בצורה כזו

מה שכן, יהיה מעניין- שבוע נפלא לכולם.

פרייה