כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אני מכורה!!!

זהו! הגעתי למסקנה הזו סופית!

הלכתי לתומי ברחוב, חזרתי מהאונ' לדירה ולפתע מצאתי את עצמי חושבת בפיסקאות ומתקנת את הטעויות של עצמי, מתקשרת באייקונים ומדברת עם סימני פיסוק..

אהההההההההההההההההההה...

יש שפה כזו, פוסטית? אפשר לדבר בשפת בלוג?

מצבי חמור ביותר..

2 הגברים שהעזו לזרוק אותי (מאחרים אני הלכתי), עשו זאת בלי שציפיתי לזה. טוב, זה לא מדוייק- הם גזלו ממני את מומנטום ההפתעה, אחרי שלתק' מסויימת תמיד אני הייתי זו שחשבה, שאולי צריך לסיים, אבל לא עשיתי את זה.

כשהתימני אמר לי די, אני לא יכול, לא כיף איתך יותר, אני מודה, הוא השאיר אותי בפה פעור. נפגעתי ממנו מאוד כי אהבתי אותו מאוד וגם בגלל העובדה שיומיים אחרי שנפרדנו הוא יצא בכלל עם מישהי אחרת. בדיעבד הסתבר לי שהוא הכיר אותה עוד שהיינו ביחד והיה לו קל ביותר לחתוך את הסיפור איתי, כי הייתה לו אלטרנטיבה. על סיפור השקר שלו שבעקבותיו אני לא מדברת איתו עד היום ולמה אני אני עושה ממנו רוח רפאים כשהוא עובר מולי באונ' אני אשאיר להזדמנות אחרת.

אצלי, העצבים באים תמיד בדיעבד, באח"כ..

כשהדתי ואני נפרדנו, כאמור, הייתי מאוד מאוכזבת, אבל לא כעסתי ולא הייתי פגועה. היה מאוד מעניין שמהויכוח הגדול ועד לערב שקדם ליום שניפרדנו, אני חשבתי שזהו זה, פה זה מסתיים. אבל אח"כ חשבתי קצת יותר לעומק- למה ישר לחתוך, זה הרי הפיתרון הקל ביותר, הכי קשה זה לנסות ולהצליח. אז בטלפון הוא גימגם לי על זה שיש לו כאבים פיזיים בגוף ושיחלפו רק אם נאמר שלום אחד לשניה..

חה! פשוט אפס! אפילו גבר הוא לא ידע להיות ולסיים את העניין כמו שצריך. בכלופן, שבוע אחרי הפרידה שלנו, הוא הלך לזיין את האקסית שלו.

מה שמזכיר לי שבשל"א שאל אותי עליו, אם אנחנו בקשר ועניתי לו שלא מוחלט, שיש לו עיסוקים הרבה יותר מעניינים ושהוא לא כ"כ מתאבל על אובדני מסתבר.אז הוא התחיל להתבכיין שיש לו 4 אקסיות, ואף אחת מהן לא מוכנה להזדיין איתו ושכל החברים שלו מקבלים זיוני פרידה מהאקסיות שלהם..

אין לי מה להגיד..

אני לא יודעת למה אני מכבירה מילים על שני הלשעברים הללו. היו אחרים- מוצלחים יותר, גברים יותר ואפסים פחות, שהפרידה ביננו התנהלה יפה ושיכלתי להסתכל להם בפרצוף מבלי להגעל מהם כשאני עושה זאת.

אתם יודעים מה, אני אעבור באמת למשהו קצת יותר שווה..

אני עובדת ארעית.ז"א, שכל חצי שנה מעריכים לי את המינוי בעבודה. בזמן הזה יכולים לפטר אותי או שאני יכולה להתפטר, אבל אני לא אקבל פיצויים, כי זה שקול לעזיבה פתאומית. את הכסף אפשר לקבל רק בתום המינוי. אתמול קיבלתי את מכתב הארכת המינוי שלי והיא עד ה-30 לספטמבר. למה זה כ"כ מרגש? כי תום החוזה שלי במעונות, הוא ב-30 לספטמבר. זה אומר..

הסוף!!

אני סוף סוף יכולה לראות את הסוף בעיר המזורגגת הזו (איזו מילה נפלאה זו מזורגגת, נכון? ). גם עם הלימודים שלי לא יסתיימו עד אז, (בכ"ז יש לי עד סוף דצמבר), זה בסדר. כיוון שמה שיקרה זה שאני עוברת לגור במרכז. אני אשתכן אצל קרובי משפ' דוגמנית שלי- הם גרים באזור רחובות (בערך). 40 דק' מירושלים, 20 דק' מתל אביב- פשוט תענוג!!

שלא לדבר על כל האפשרויות שיש שם, שלצערי הרב וגם בוויתור מרצון, לא קיימים לא כאן ןלא בבית ההורים בצפון. זה הולך להיות נפלא- עד הטיסה שלי.

בקרוב אני אצטרך להתחיל לתכנן אותה..

לתשומת לב הקוראת אלונה (אני אפילו לא יכולה לקשר)..

הבלוג שלך פרטי!! אני מניחה שיש לזה סיבה, אבל מסיבות מובנות לחלוטין, אני לא יכולה לקרוא בו.

לתשומת ליבך