כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

יודעים עם מי דיברתי היום?

(כל מי שמכיר אותי מפעם. כשחושבים על זה, איפה אדם? איפה הבסטר? נעלמו כולם..)

אז מי שמכיר את הבלוג שלי מההתחלה (ז"א, רק קרמבו גרין) ינחש מייד שאני מתכוונת לטכניוניסט , המגיב והמנוי הראשון שלי. אני לא מקשרת, כיוון שהיום הוא נמצא כמרחק שנות אור מישרא והוא לא מעדכן יותר. נראה שהוא מצא, פחות או יותר, שלווה. גם הוא פתח את הבלוג שלו בשביל לחקור את עצמו (כמוני), עבר דרך חתחתים כדי למצוא את האחת. עכשיו הוא עם בחורה, כבר 4 חודשים שהוא הכיר אגב, בקופידון. האהבה פורחת (טפו טפו) ומאז שהוא עזב את המרשתת, החיים התמתנו לו קצת. זה לא שהוא לומד עכשיו פחות ומתבכיין על הלימודים פחות , אבל כאמור, נראה שהוא נרגע קצת.

ואני חושבת..

אני לא מאמינה בלהאט את הקצב. כל מי שמכיר אותי יודע שאני חיה באקסטרים אבל, בעטיו ובגללו עשיתי או לא עשיתי דברים רבים במחשב הזה. בכ"ז, הוא היה הבחור הראשון מישראבלוג שנפגשתי איתו, באופן אפלטוני לחלוטין (לא מוצאת את הפוסט שכתבתי על הפגישה הזו). אז כמובן, שגם השיחה הזו הכניסה אותי להרהורים.

נראה לי שלקחתי את כל הסיפור של בלוגרים ודייטים קשה מידי. נכון, הכרתי מישהו מישראבלוג ואין מה לעשות, נפגעתי ממנו (לא משנה כמה הכחשה תהיה, היינו מספיק זמן יחדיו בשביל הקשרות ריגשית כלשהיא), אז פסלתי את כולם!

זה ידוע שאינטרנט זה חתול בשק. לא יודעים על מה נופלים, התרוממות הרוח יכולה להיות כזו גדולה והאכזבה לעומת זאת כ"כ מרה. (תארו לכם איך הרגשתי כשסוף סוף ראיתי איך נראה גרגמל- יאמי  ) ישרא לא שונה מצ'טים ומאתרי הכרויות במובן הזה. ההבדל היחיד והגדול מכולם, שכאן אנשים יודעים את מה שבוחרים לספר להם. הבלוג יכול להיות אישי, כמו שהבלוג של הטכניוניסט ושלי היו, ויכול להיות סיפורי חארטה, כמו של צונזר (פה היה שם של מישהו, אבל הוא נעלב, אז הורדתי אותו) אני לא חושבת שבבחירה שלי הייתי לא בררנית. הבחור שהיה איתי לתקופה מסויימת, היה בחור איכותי, אם כי מתוסבך ועם המון בעיות, אבל זה כבר לא העסק שלי יותר.

יכול להיות שאני אצליח לתקשר עם מישהו נוסף כאן. יכול מאוד להיות שזה כבר לא יקרה יותר. אבל, החלטתי שאני לא פוסלת על סמך מקרה נפל אחד שהיה לי- הכל פתוח והשמים (הוירטואליים) הם הגבול..

*** רק נקודה אחת קטנה: אני לא בונה על ישרא בלוג שיהיה הצינור שלי להכרת גברים. ממש, אבל ממש לא..

אני באמת במחסום כתיבתי. אני משועממת ומשעממת את הסביבה ואת עצמי. כמה כבר אפשר להתעסק בעצמי עצמי עצמי? כמה כבר אפשר לנתח דברים שהם פאסה?

כמה עוד אני אלחם בברחשים שחודרים לי דרך הרשת בחלון?

כמה זיתים אני אצטרך לאכול בשביל שיהיה לי פקק בקיבה (נוט טו מייסלף: טלי, יא חתיכת מפגרת. את הניסויים המדעיים תשאירי לתומס אדיסון, גם ככה הוא היה חתיכת גנב המצאות קטן).

מה שכן, אני נוסעת לצפון מחר, לעשות סדר עם אבאמא ועם אח גדול וצמודתו. אני חושבת, אבל לא לגמרי בטוחה, שיש דייט מחר.

השאלה הגדולה היא, להזדיין או לא להזדיין?

גם ככה נורא משעמם לי. השיחות ביננו לא משהו, דחיל ראבק אנחנו מדברים על אנטי וירוס למחשב כי אין לו שום שאלות לשאול אותי. נראה לי שהוא כ"כ משופשף בעניין הזה של פגישות עיוורות, שכל ההתרגשות והפרפרים בבטן פשוט התפוגגו להם. זה כ"כ עצוב. יש לי הרגשה שבגלל זה, ברור שהדייט לא יהיה מוצלח והוא יחפש בחורה אחרת מהמגוון הרחב שיש לו שם ברשת לפנות אליה. ואותה רוטינה תחזור על עצמה. באסה לא?

כפרה סיפרה לי על איזו חברה שהייתה לה פעם, שבשדה התעופה התבייתה על איזה מישהו, כנראה ידעה מי הוא. היא הזדיינה איתו בשירותים ונכנסה להריון. הבחורה הזו, לא יכלה לשמור את הרגליים שלה סגורות, היא כ"כ שרמוטה, שהיא ניסתה להתחיל אפילו עם דוד של כפרה (בן 50 משופם ונשוי). מובן שאותו בחור נפל בפח והם התחתנו. לפני כחודש נולד הילד. הסבתא מטפלת בו והשרמוטה עושה שבועיים בנתניה שבועיים בפריז, כיוון שלמשפחה של בועלה יש עסק מאוד משגשג בצרפת. עתה, כל הזיונים, כל ההשתרמטויות נעלמו כלא היו-היא אשת איש והיא לומדת לנהל את העסק בצרפת..

כפרה ואני ישבנו יחדיו ותהינו, האם צריך לפתוח את הרגליים לכל מי שקיים ואולי לנסות לתפוס בן של איזה ג. יפית אחד, לדוגמא?

האם גברים באמת מעדיפים סתומות? ושרמוטות?..

כנראה שאני אצטרך להשאר עם התהיה הזו.

שיהיה לכולם חג שמח וכשר  או שלא...

פרייה