החלטתי שאין לי מה להפסיד.
עם הדברים שאמא שלי אמרה לי שמנקרים לי בירכתיי המוח, החלטתי להפגש איתו שוב. לתת לעניין צ'אנס נוסף כמו שעשיתי עם דובוני. אבל, כנראה שלא ממש נתתי לכל הסיפור צ'אנס. בצער רב, אני חייבת להודות שכנראה החלטתי עוד מלפני כן שלסיפור אין עתיד, אחרת הייתי מנסה להסתכל על הכל בצורה ממש אובייקטיבית ומנסה להנות מהזמן ביחד במקום להסתכל כל כמה דקות על השעון ולייחל שהזמן יעבור.
אני לא יודעת למה משכתי את כל העניין. בחור אחד אמר לי פעם שאין מה למשוך משהו שמההתחלה אין את הניצוץ הזה, הוא לא יופיע מאוחר יותר, מנסיון. וכל מה שיכלתי לחשוב עליו הוא..
אם אני חושבת שהסמסים שהוא שולח לי טיפשיים.
אם אני מסננת את שיחות הטלפון שלו, כי אני לא ממש מצפה בקוצר רוח לדבר איתו.
אם הוא מנשק אותי ואני מרגישה פשוט כלום, אז כנראה שזה לא זה..
כל הערב ניסיתי לחשוב איך אני חותכת את הסיפור בצורה מכובדת. בסוף זה יצא לי כ"כ קלאמזי. הוא אמר לי: "תתקשרי אליי מחר כשתתעוררי נראה מה נעשה ביחד?" ואני עניתי לו: "זה לא זורם לי כל העסק".
התחלתי לגמגם והסתכלתי לעצמי על ידיים.
הוא התנהג בשיא הטיבעיות ואמר שזה בסדר. לא עושים שום דבר בכוח ואם אני רוצה, יש לי את מס' הטלפון שלו. נתתי לו נשיקה ויצאתי מהרכב.
הרגשתי הכי גרוע שבעולם!!
לא ניהלתי את העסק כמו שצריך ויצאתי הבחורה הכי לא סגורה על עצמה שקיימת- רגע אחד קופצת, צוחקת ומנשקת וברגע השני אומרת שהיא לא מעוניינת.
חשבתי להרים לו טלפון ולהתנצל, על הצורה הגרועה בה הסיפור נגמר אתמול, מה אתם חושבים? כדאי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
