דברים אולי זורמים לכיוון קצת יותר טוב.
אישרו לי חלק ממועדי ה-ג שלי והיום נפגשתי עם המרצה שלי שמאשרת לי להגיש את הסמנריון על לאונרדו דה וינצ'י השנה. מה שכן יש לי חודשיים לחקור ולכתוב אותו, כי אחרי זה היא כבר לא בארץ ושנה הבאה, היא בשנת שבתון..
פה מתחיל המרוץ כנגד הזמן..
מחר הפגישה עם המזכיר לענייני תלמידים שיגיד לי סופית אם אני מסיימת את הלימודים השנה, או שאני נוטשת את הלימודים לחלוטין- ובבושת פנים.
נראה..
ירד לי מנוי , האם זה אומר שהתחלתי לשעמם אתכם? שנשבר לכם ממני?
שברתם את ליבי..
הנה שיר שמוקדש לכפרה, שהיא אמנם במצב לא משהו כרגע, אבל עדיין הגורו שלי.
גם אם אני לא מבינה לחלוטין את כל המניעים שלה, אני עומדת מאחוריה ב-100 אחוז.
זה בדיוק, אבל בדיוק השיר על כל הסיטואציה שלה. תקראו את המילים של השיר ותראו איפה היא עומדת
לא יודעת איך להתחיל
מה לכתוב, איך לא להבהיל
אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אויר.
סוף הלילה אתה עוד ישן
כל כך שלו שזה לא יאמן
בדרך שלך הלכתי איתך מגיל כה צעיר,
רוצה להסביר, רוצה שתבין
אין שום רע בך, הכל בי...
כשאתה על ידי אוחז בידי
זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...
רוצה לרקוד, רוצה לשיר
לפרוש כנף, לעוף מעל העיר
ולשוב אל חושי
שוב להדליק את נשמתי
ולבדי, לדעת מה איתי
להציל את חיי...
אם בכל זאת אני לא טועה,
אולי כמו כל אישה נשואה,
חשוב שאדע אם אני מפסידה ומה המחיר.
רוצה להשלים עשר שנים
ולומר לעצמי זאת אני.
כשאתה על ידי, אוחז בידי,
זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...
רוצה לרקוד...
תדע שאתה זורם בעורקי
אין לי כמותך חבר
תדע אתה הטוב מכולם בחיי
הכל יעבור אתה תישאר
אתה יקר לי איך אסיים
הדף נגמר והכתב מתעקם.
אוהבת אותך עוזבת אותך
והבוקר מאיר...
רוצה לרקוד...