כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

חשבתי וחשבתי. כי זה כל מה שאני בזמן האחרון, אני לא באמת פועלת. ומכיוון שאני לא עושה כלום, בכיוון הזה, אז חשבתי על גברים. לא בדיוק, חשבתי על איזה סוג של גבר הייתי רוצה.

הייתי רוצה בחור שיהנה יחד איתי מהמוזאונים ומהחורבות האכיאולוגיות שאני כ"כ אוהבת, אבל מצד שני ישמח לצאת איתי לטיולים.

הייתי רוצה בחור שיבין כשאני מתפדלאת על טיול שלפני חצי שניה ממש התלהבתי ממנו.

הייתי רוצה גבר שיהיה מוכן לצאת איתי לחקור את כל המסיבות הזניחות שקיימות, אבל שגם ישמח להשאר בבית ולראות חזרה לעתיד (לא יודעת למה בחרתי את זה דווקא, אולי כי זה הסרט האהוב עליי).

ואז, זה נחת עליי, פשוט הבנתי את הכל..

הבנתי למה מערכות היחסים שלי לא מחזיקות מעמד יותר מחודשיים.

כי אני לא רוצה!!

זה לא שאני לא רוצה גבר. אני רוצה, מאוד. אני משתוקקת לחצי שני. כל המהות שלי (ושל הבלוג שלי) זה החיפוש אחריו. תמיד היה משהו שתליתי בו את האשמה ללמה זה לא מצליח. אחד דתי, השני נמוך, השלישי מתוסבך והרביעי תימני...

לטס פייס איט, זה לא ה-20 קילו העודפים שמפריעים לי, כי אני לעולם לא אהיה רזה. זה לא האופי הבלתי חברותי בעליל שלי , או חצ'קונים סוררים שלפעמים יוצאים (לפעמים הם ממש סוררים). כי אני לא לגמרי לא נחמדה ולפעמים אני אפילו ממש משעשעת. תמיד יהיה משהו שיפריע לי וכעבור חודשיים אני אגרום להם לעזוב בטריקת דלת, או שאני אברח בטריקת דלת עוד יותר צורמת.

זה ממש מצחיק. אני זו שמצביעה על גברים דפוקים ומתוסבכים ריגשית. אבל, אני הבחורה שהכי הרבה מפחדת ממחוייבות שיצא לי להכיר.

וזו- גבירותיי ורבותיי, הטרגדיה האישית שלי...

היום לאקס שלי יש יום הולדת.לא ידעתי. הוא סיפר לי בזמנו, אבל מי זוכר דברים כאלה.

טוב נו..

הודעה למיצי היקרה!!

מותר לשלוח סימן חיים, אז מה אם את בסין.

הבאתי את המצלמה הדיגיטלית,AKA בריג'יט היקרה, אני יכולה סוף סוף לשלוח לך תמונות שלי בצבע בלונד.

כפרה, מתה עלך.

פרייה