מתקדם לי דיי טוב. אני מקוווה שאני אצליח לכתוב בצורה מספקת עבודה שתבהיר מה ההבדל בין הנוף אצל לאונרדו לנוף אצל אמנים אחרים שהוא הכיר במקום בו הוא עבד והתגורר, ומה ההבדל בין הנוף של המונה ליזה לנוף בציורים אחרים שלו, אם יש כזה בכלל.
כרגע אני מחפשת חומר על בוטיצ'לי (הבשורה), על וורוקיו (טוביאס והמלאך גבריאל) שהיה המסטר שלו ואולי אני אחפש משהו על גרלנדיאו. על האחרון אין לי ולו שמצון של מושג.
מה שכן זה פאקינג לא פשוט, כל השבוע וכל היום אני מול המחשב ועוסקת בחיפושים ובקריאה של דברים מייגעים, שאינם כתובים בשפה העברית. עכשיו, אני מוקפת בספרים, כרטיסיות לרוב, מאמרים, מדפסת ומילונית אחת שבשמים ובארץ. (למרות שאני בכלל לא משתמשת בה, אני משתמשת במורפיקס).
ארוחת הערב שלי מורכבת משניצל טיבעול של תירס ותרד, פתיתים, עגבניה ומלפפון (במלח).
איך? איך נפלו גיבורים, אה?
מה קרה לבחורה שהייתה מכינה מרקים סמיכים וערבים לחיך, פשטידות מורכבות ובשרים מטובלים?
היא נפלה על מזבח האוניברסיטה העיברית!
טוב, נו.. היא גם רוצה לסיים כבר את התואר הזה ולעוף, כדי שהיא תוכל למצוא מקום בו היא תוכל לבשל באמת.
רציתי לכתוב על המלחמה שנפתחה פה בין תפוז לישרא. אבל זה ביאס לי ת'תחת, אז עזבתי.
רציתי לכתוב על איתי ירוזלם, על המחלה שלו ועל "סוף הדרך". אבל, זה עוד יותר ביאס לי את הת'חת. זה הזכיר לי את ע', אז גם את הדבר הזה עזבתי.
אתמול כפרה אמרה משהו על זה שאנחנו בנות 30 ואני התעצבנתי עליה..
לא רק שאני לא בת 30!! אני אפילו לא קרובה!! אולי את בת 30, אם מסתכלים על עייפות החומר, חוסר החשק לכלום וליומולדת שלך שמגיע עוד יומיים!!
לי יש עוד 4 שנים (פלוס מינוס) לקאונטדאון, אני דפנטלי לא מתחילה לספור אותו עכשיו, אני מוכנה לצאת להשתולל, לרקוד עם עמוד (בתנאי שהוא לא יהיה עבה מידי, כמו העמוד במועדון של יום שישי) ולשתות בכיף. רק שזה משמין לאללה...
הקשר ביני ובין כפרה התפורר כמעט לגמרי
זה הגיע למצב שתפלצת אמרה לי שהיא יוצאת עכשיו לקנות מתנה משותפת עם הינשופה לכפרה, אם בא לי להצטרף ואני היססתי. אני וכפרה כבר לא חולקות כלום יותר, היא לא ידעה שיצאתי ביום שישי, היא לא יודעת מה עובר עליי עם הלימודים, העבודה והמגורים. היא לא מספרת לי כלום על עצמה והדבר שהכי לא אהבתי, היה ששמעתי אותה מארגנת לעצמה מסיבה ליומולדת, שאני בכלל לא מוזמנת אליה. היא אפילו אמרה לי: את לא מוזמנת..
טוב נו.. כנראה שאני לא באמת חברה שלה. סתם העברנו יחד שנתיים. נשואה1 אמרה לי פעם משהו על הדבר הזה (לא בהכרח ספציפית על כפרה), על חברים שלי לימודים שנעלמים מחיינו אחרי שהם כבר לא צריכים אותנו, ולהיפך- אני מניחה שזה הדדי.
השוס הגדול, שאני בכלל לא עצבנית על הסיפור הזה, מרגישה מן סוג של ריקנות. המסקנה המתבקשת שכפרה ואני לא באמת חברות...
עשיתי מעשה של נואשות וקבעתי פגישה עם מנהל המעונות בסוף החודש.
פשוט אין לי כוח לחפש לעצמי מקום לגור בו, ואף מקום לא מוכן להשכיר לחצי שנה, אז חשבתי שאם יש סיכוי, אז למה לא לנסות. אפילו שזה..
אני לא יודעת אם להגדיר את זה כזנות, או כסתם גועל נפש..
המעריץ נמצא עכשיו בחפירות בציפורי. צחקתי עליו שהוא יהיה ליד הבית שלי. כמובן שזה מייד הדליק אותו והוא אמר שהוא רוצה לבוא. צחקתי שוב ואמרתי לו שהוא מוזמן, רק שאני לא אהיה שם, אני בי-ם כותבת עבודות ולומדת למבחנים. ציפורי זה מקום של ילדות, הייתי רוכבת שם על הסוסים.
הנוסטלגיה, או הנוסטלגיה..
בליל של דברים בפוסט אחד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
