כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

יש עכשיו מסיבה בבצלאל.

היא באמת מוצלחת, המוסיקה טובה ואפשר לשתות ולרקוד עד הבוקר. אח"כ מפזרים את כולם מהקמפוס.

הלכתי לעבוד!

אחרי שנה וחצי לבשתי מדים, חזרתי לקמפוס אותו נטשתי על מנת שלא להביט לאחור.

היה נחמד באמת. ראיתי אנשים שאותם לא ראיתי זמן רב ויצא לי להכיר חדשים. עידכנו אותי בכל מיני רכילות, שפעם כשעבדתי בקמפוס הזה אני הייתי אחראית לקליטתו, עיבודו והעברתו לקהל הרחב  היום אני לא יודעת כלום על שום דבר, כולל את הקמפוס בו אני עובדת את העבודה השוטפת שלי.

הרבה אנשים מתחתנים, אנשים שפעם היו חברים שלי והתרחקנו. הרבה אנשים התחתנו, אלה שמעולם לא סבלתי ואני מודה לאל על שלא הוזמנתי.

לקראת 12 בלילה יצאתי החוצה לשאוף אויר צח (ישבתי סגורה בחדר מאבן עם מזגן שלא באמת עובד), הסתכלתי בהיסח הדעת בחלונות הגדולים בשביל שמוביל לבצלאל ונדהמתי...

הייתי, ליטרלי, הבן אדם הכי גדול שם, כולל גברים!אני נראית ממש כמו טנק! לוויתן צעיר, בעצם מבוגר.

הרגשתי נורא. אני מוקפת בכוסיות- בעבודה, אלה שהקיפו אותי ובבצלאלניקיות שהגיעו לבושות במיני לא קיים.

אין לכם מושג איזו הרגשה זו

מלבד טל, אני בטוחה שהוא במובן מסויים, כן יודע איזו הרגשה זו..

לא רק שהייתי לבושה נורא- המדים לא החמיאו לי בעליל. לא רק שאף אחד לא העיף מבט שם לכיווני, אני חושבת שקלטתי כמה הסתלבטויות קטנות- כשהם חשבו שאני לא רואה, או שאני מדברת בטלפון.

אני לא מתבכיינת, אני רק כועסת על עצמי על שאבדה לי הדרך. על שהתפוגגה לי המטרה...

הייתי הילד הכי קטן בכיתה?

הייתי הילדה הכי שמנה במחלקה...