כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

קיבלתי היום מתקפת של "מנהרת הזמן".

על הבוקר בחמש וחצי (!!) פתאום נזכרתי בכל מיני דברים. נזכרתי בילד (הסיפור המיותר מימין, לא בא לי לקשר שוב). נזכרתי בכל מיני אנשים שהכרתי, פעם הייתי משתתפת בקייטנות ותהיתי מה קורה היום עם הרבה אנשים שהכרתי פעם. המכנה המשותף של כל הזכרונות היה "קרית חיים". אין לי מושג למה, אין לי בכלל קשר לאיזור הזה.

נפלאות התבונה ממש..

נגמרה עוד תקופה בחיי וחשתי שאני צריכה שינוי. אז החלפתי את העיצוב.

כרגע אני עדיין בשלב הניסוי והתהייה של ה- HTML, כיוון שאין לי מושג ירוק בזה. אבל הצלחתי להוריד את הרובריקה הלבנה של "כל הזכויות שמורות..." בתחתית הדף.

אפרופו ירוק, אני רוצה ירוק אחר, אבל אני עדיין צריכה לגלות מה הקוד של הירוק. וחייבת להוריד את הוורוד של הרקע, מזעזע.. ומלבד זה, הלכה התמונה של פריה...

כשחושבים על זה, אני מאוד קרובה לשנות את הניק שלי. פריה זו אלת האהבה, ואצלי לא קורה שום דבר מזה בזמן האחרון. אני מרגישה שהתרחקתי מכל מה שהכינוי סימל פעם בשבילי.

זה מוביל אותי לעוד דבר.

חשבתי קצת על הטכניוניסט שהכרתי פעם, ועל קרמבו גרין ששינה את כינויו בנתיים. חשבתי על הדוס ועל הבחור האחרון שקצת התקשקשתי איתו לפני שטסתי. הגעתי למסקנה אחת ניצחת.

מי שמנסה להכיר אותי דרך הבלוג שלי, כיוון שהוא חושב שיש דברים בגו- משהו כנראה לא בסדר אצלו.

הביצה מבחינתי היא מקום לפריקה (לפעמים גם קליטה) אבל אני לא חושבת שמתוסבכי העולם הזה, שחושבים שאולי הם קלטו משהו אצלי מקריאה בבלוג, יצליחו למצוא אצלי את האור. אני הסכמתי כמה פעמים להעביר את היחסים מהוירטואליה לראליה, כמו שהתנסח מישהו חכם אצלי פעם, כי חשבתי ואולי אני עדיין חושבת, שאולי אני מפספסת משהו..

אבל ביננו חבר'ה, אני לא מפספסת כלום, נכון?

אני לא יודעת, כל הסיפורים של צריך לתת צ'אנס ולא יודעים מה ייפול עלינו ומאיפה- גורמים לכ"כ הרבה היסוסים. כל ההיסוסים הללו גורמים לי לכ"כ הרבה כאבי לב.

שורה תחתונה, עכשיו אני לא בקשר עם אף אחד מהם, כך ש...

(ערן, אל תיקח את זה אישית. זה לא מכוון אליך. אותך אני דווקא כן רוצה להכיר )

רוסיה הייתה נהדרת.

מלבד האינסידנט שהיה לי ביום האחרון במוזוליאום של לנין, הכל היה ממש פיצ'י.

ממוצע הגילאים בטיול היה 50, רק כי אני הורדתי אותו. אם לא הייתי הממוצע כנראה היה עומד על 65. למרות כל זה, הקשישים אהבו אותי נורא, הסתדרתי איתם מצויין והצחקתי אותם המון. בעיקר היתה משעשעת העובדה שדיברתי איתם במונחים של "וואלה" ו-"סבבה" ואיך הם קיבלו את זה. אני בחורה שהשימוש שלה בסלנג הוא דיי מיזערי ובכל זאת... הם מאוד אהבו את העובדה שאני לומדת אמנות והתמוגגתי מאוד כשהיינו ב"הרמיטז''" וראיתי את הריקוד של מטיס בגודל אמיתי ובריל לייף. אני לא יודעת אם אני בכלל מצליחה להעביר לכם את התחושה שהייתה לי כשראיתי את התמונה האמיתית. מלבד זה היו שם דה וינצ'י (!!), מיכאלאנג'לו, רפאל, רמברנט, ון אייק, רובנס, פיקסו, ון גוך ועוד...

למישהו השמות הללו אומרים משהו? בשבילי זה עולם ומלואו.

לא אחת שאלו אותי בטיול למה אני לא הולכת להיות מדריכת טיולים? אובייסלי, יש לי הרבה ידע באמנות ואני באמת נהנית לטייל. איזה קטע שהזקנים הללו, עם כל חוכמת החיים שלהם, הצליחו לעלות על משהו שפעם (בשנה ב) היה תשוקה סודית שלי., מבלי שאמרתי להם דבר..

מלבד כל אלה, התחיל איתי איזה אמריקאי בצורה נורא מצחיקה, אני בהחלט אזכור אותו לטובה.

יש לי המון תמונות, אולי אני אפרסם חלק בקרוב.

ומה עכשיו?

צריך לנוע הלאה. יש לי חצי שנה "לבלות" בירושלים פונקט. יש לי כמה נקודות ספורות להשלים ויש לי לנסות להחליט מה אני עושה עם שארית חיי. את כל הדברים הללו אני צריכה להחליט לבד, כי כולם עזבו (או עוזבים השבוע). הפעם אני דפנטלי און מיי אוון.

חבר'ה, יופי לחזור ותודה לכולם על היחס ועל הסמיילים המעפנים וגם על הסמיילים המעפנים פחות.

שנה מוווווווווווווווצלחת לכולם.

פריה