כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

תודה לאל שנגמרו החגים. הם דפנטלי מתחו את קצה גבול הסבלנות והעצבים שלי.

האוני' והמעונות מפוצצים. מלא סטו' מתחילים להגיע. כל שנה אני שוכחת את התכונה הזו של תחילת לימודים ושל מילוי כל המקומות שהתרוקנו. השנה זו תהיה השנה האחרונה בה אני חווה את ההרגשה הזו. כי גם אם אכן אני אעשה את התואר השני שלי פה (מחשבה שאני משתעשעת בה לאחרונה), זה לא יהיה במעונות.

1. מערכת שעות, מדוייקת עד הנ"ז האחרונה- יש!
2. מועד מיוחד למבחן באיטלקית- יש!
3. שותפות לדירה- (לצערי) יש!
4. עבודה מרובה מצאת החמה עד צאת הנשמה- יש!
5. חברים- (בערך) יש!
6. מישהו לעשות אותו- את זה בעצם אין...  לא נורא, על פי מה שמסתמן בחודשיים הקרובים, גם לא יהיה לי כ"כ זמן להתאבל על חוסר בסיפוקים מיידיים.

הדבר היחיד שודאי כרגע הוא שבפברואר, עם סיום תואר או בלעדיו (אני מקווה שאיתו)- אני את המעונות ואת ירושלים, עוזבת.

שתהיה לכל הסטודנטים החרשנים שפוקדים את ישראבלוג שנה אקדמית מוצלחת ופורייה. אל תשכחו לנשום מידי פעם. תרימו את הראש מהספרים..

נתראה ביומולדת שלי.