כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

היום הקירות שוב סגרו עליי.

שוב הרגשתי כמו בשיר של הפינק פלוייד. זה לא קרה לי מאז הדיכאון העמוק בשנה ג. 

כשאת מתביישת בעצמך, את לא מסוגלת להסתכל בעיניים של האחרים.

היום רשמתי נוט לעצמי. לא להסתובב ברחביי האונ' ביום שני בצהרים. מצד ימין ראיתי את אלה שלמדו איתי בשנים נורמליות ועושות תואר שני. מצד שמאל ראיתי את הבחורה שלמדה איתי שנה שעברה קורס והיא הייתה בשנה א. כשהיא קראה לי, עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי אותה.

אני נוראית, אני ממש מגעילה. אני בקושי אומרת שלום לאלה שאני מכירה כבר כ"כ הרבה שנים, אני לא מסוגלת לזקוף את הראש מולם. אני מתעלמת ממי שאני רק יכולה. את הבריחה שלי אני עושה לחניון בו אני מחנה את צ'רלי, יושבת באוטו ומנסה להתאפס. מיצי ניסתה עודד אותי. היא אמרה לי שזה הסוף, שאוטוטו אני מסיימת את התואר ואת חיי בי-ם, אבל באיזה מחיר- אני לא יכולה לתקשר עם אף אחד?

הסיבה היחידה שאני מרגישה כ"כ טוב עם השותפה שלי ועם החברים שלה, זה בגלל שהם כ"כ צעירים. כל החוויות שלהם מהעיר ומהאונ' כ"כ ראשוניות ואני יכולה להעמיד פנים שגם אני כזו. להסתובב עם אמריקאים בני 19, לצאת לסבב פאבים לשתות ולצחוק , מבלי לדאוג ליום שלמחרת.

אני לא יכולה להיות חברה טובה לאלה שהכרתי עכשיו. אפשר היה לחשוב שאני אעמיק את הקשר אם אלה שנכנסו לא מזמן לחיי. אני לא יכולה להיות חברה טובה לאנשים שכבר קיימים בחיים שלי.

אין לי מה להציע- פיזית, נפשית, מוחית, גופנית.

אני לא יכולה להיות בן אדם

נחתכתי עמוק מאוד באצבע שלי והייתי צריכה זריקות טטנוס וחבישות ובלאגנים. ליד שמאל שלום. (אם כי כואב)

חשבתי שיש לי אפשרות למשהו עם מישהו.

כנראה שלא..