כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

עבר שבוע לא פשוט.

התחרפנתי לי לאיטי. כפי שבוודאי שמתם לב. צ'רלי נגררה אחר כבוד למוסך בעפולה ואני חזרתי לימים כלפנים- נטולת רכב!

העניין קשה לי הרבה יותר, כיוון שיורד מלא גשם. ממש ממש לא כיף לי ללכת לאונ' ולעבודה כשיורד מלא גשם. מדהים כמה מהר מתרגלים לנוחיות של אוטו.

אם כי, עדיין לא הצלחתי למצוא את הדרך לעיר. לא עליתי על מחלף שמאלה בהר הצופים והגעתי למעלה אדומים (!!)

הימים הראשונים היו קשים, ריחמתי על עצמי ולא הפסקתי לבכות. הגדלתי לעשות כשעודד, בתגובה כלשהי למשהו שכתבתי, אמר לי שהוא יוצא עם מישהי ואני איבדתי את זה..

כתבתי תגובה "לא יפה" אצלו בבלוג (בלשון המעטה). לצערי הרב, אני נוטה לעשות את זה...

זה לא שאני לא כועסת על זה שהוא יוצר איתי קשר רק כשממש ממש משעמם לו ועכשיו שכביכול יש לו מישהי, אז אני נשכחת. אבל, לא ברמה של להתחרפן..

סורי, אני מקווה שלא נעלבת, או שמחקת אותי מהבלוג שלך, או שתפסיק לקרוא כאן.

בחלק השני של האונ', הייתי קצת בדיכאון. קרייז הודיעה לי שהיא עוזבת סופית את הדירה ביום ראשון והעובדה שצ'רלי לא נוסעת יותר מ-40 קמ"ש ומשמיעה פיצוצים, הכניסה אותי לייאוש לא קטן.

לכן, האמריקאית שחזרה סוף סוף מיונייטד סטייט אוף אמריקה, הודיעה לי שיוצאים! מכיוון שהחברות שלה אוהבות אותי ויום הולדת אחת פלוס הרבה אוכל יפני היו מאוד מוצלחים, החלטנו לשים פעמנו למקום שמעולם לא איכזב אותנו בירושלים...

הפוקצ'ה!!

האמריקאית הטילה וטו על ההצעה שלי לצרף עוד מישהו למפגש, היא לא הייתה מוכנה שאני אביא איתי מישהו. ומכיוון שהנסיעה לשם הייתה ברכב שלה, אפילו לא העלתי בפניו את ההצעה.

היה כיף!

נהנו כולנו. האמריקאית והבלונדה הגדולה סיפרו סיפורי הודו ותאילנד. כל מיני סיפורי אקסים מפחידים והאמריקאית עשתה "של מי השורה הזאת?" עם תיון.  החברה השלישית ובעלה צירפו איזה שהוא חבר שלהם שאמר לי בשלב מסויים, בנסיון להיות שרמנטי, "אני מחכה למשחקי המונדיאל וגם אוהב אמנות". לא טרחתי לדבר איתו במהלך הערב. (אני באמת מקווה שמול חיפה מחר, הקב' שלי תשיג לפחות נק' אחת).

התחלנו מוקדם וסיימנו מוקדם- אנחנו כנראה מזדקנים. אפילו לשתות לא יצאנו.

דבר טוב אחד שקרה השבוע, למרות כל המשברונים הקטנים, חזרתי להליך ההרזייה!

קיבלתי את הדחייה ימאל על יותר קשה ממה שחשבתי, כי הצטבר בי זעם לא קטן, שדחק בי לסגור את הפה.

עם העבודה שלי, עם הבעיות עם צ'רלי, עם העובדה שיש לי רפרט ביום ראשון- החזקתי מעמד. החזקתי מעמד בצורה כזו שהמכנסיים נסגרו עליי בצורה אחרת היום, כשהתלבשתי למסעדה. בצורה כזו שיכלתי לאכול את האנטריקוט מבלי לחוש ריגשות אשם.

אני בסדר. באמת.

אני יודעת שהיו אלו שדאגו. אני בסדר. ובקרב עם משה, נראה לי שניצחתי- הוא לא החזיר לי מייל כבר יומיים. אבל, אני עוזבת את זה. אם כן ואם לא- אני מפסיקה את השטויות.

בדבר אחד,אני ממש מרוצה!

טל חזר.

היופי אצלי, זה להתעצבן מהר ואז להרגע, לשכוח על מה כעסתי ואז לשמוח עד הגג בלראות את הרשומות שלו שוב. מצד שני, אלונה סגרה את הבלוג- ככה פתאום. עצוב ושמח כאחד.