כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

כל הסופ"ש ניתחתי את המאמר.

כל הבוקר עבדתי על "לסכם" אותו. לכתוב באריכות על מה אני רוצה לדבר. לראות איך אני מעבירה את הכל בנק' ואיך אני מפתחת רעיונות.

שעה לפני השיעור, הלכתי להדפיס את כל הדפים. אבל אז, בגלל שאני עדינה בערך כמו פיל. נתתי מכה לדיסק און קי,שנהרס וכל מה שהיה עליו אבד...

האופציה שהכי נראתה לי באותו הרגע הייתה להתחיל לבכות. אבל לא עשיתי את זה, אני בחורה חזקה. בתחילת השיעור אמרתי למרצה שנדפק הגאדג'ט ושכל מה שאני אדבר, יהיה מהזיכרון בלבד. (בטח הוא חשב שזה עוד תירוץ דפוק שלי).

לכן, רפרט של 15 דקות בערך, היה 3 דק'.

מכל נק' הביקורת שלי נשארה רק אחת ובסופו של דבר הוא אמר לי: יפה מאוד, ואפילו בלי הד.א.ק.

עשיתי זאת, לראשונה בתולדות התואר שלי ועוד עשיתי את זה בכבוד יחסי. הייתי כ"כ מרוצה מעצמי ומהשיעור, שדיבר על אמנות יהודית (דבר שהתרחקתי ממנו כמו מאש בתואר, אבל זה נושא לפוסט אחר) שהגיעה בתוכי הכרעה.

אני אוהבת את מה שאני עושה!

אני נרשמת לתואר שני!

ואני הולכת להיות היסטוריונית/חוקרת/מעבירה ביקורת על אלה שעושים אמנות!

רק שעכשיו בבוקר. ההכרעה הנהדרת הזו, מתעמעמת לי קצת.

מיצי, באנוכית מופלאה שכ"כ אופיינית לה: "מה, תישארי בירושלים? בעיר המסריחה הזו? אבל את תיהי לבד! לא יהיה איתך אף אחד"! (זה אגב, ציטוט מדוייק) לא עניתי לה, כי זה היה גורר ריב גדול. על ההנחה המחורבנת שלה, שאני אדם שאין לו חברים. יתרה מזאת, שאני לא יודעת להכיר אנשים ושהמצב הנתון שלי זו בדידות זוהרת. כפרה לעומתה, שמחה בשבילי, אבל מכיוון שהיא בפאזה אחרת בחיים שלה. ומכיוון שהיא טסה מחר לצרפת לשנה, הראש שלה לא היה לחלוטין איתי. ההורים שלי כמובן תהו "מה אני אעשה עם זה". ורק האמריקאית, על פניו, נראתה מספיק שמחה עבורי. אפילו אם היא חושבת שהרעיון שלי לא פרקטי ולא תואם את תפיסת העולם שלה.

כל הדברים הללו, מצריכים חשיבה רצינית על מה יהיה הכיוון שלי מפברואר והלאה. להשאר בי-ם ובעבודה, או לא. לנסות להתקבל למעונות שנה הבאה, או לא. (זה דווקא סביר מאוד להניח שלא.) איזה סוג של טיול אני יכולה לעשות בשבועות ספורים, במקום חודשים ספורים כמו שחשבתי בתחילת השנה.

נראה...

צ'רלי נמצאת על שולחן הניתוחים. היא פורקה לה לראות מה לא בסדר. והדבר היחיד שאני חושבת שלא בסדר בסיפור הזה, זה הכסף שאני הולכת לשלם על הניתוח הזה.