כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

נתפס לי הצוואר. הראש שלי נמצא באיזו זווית לא טיבעית  וזה טיפה כואב.

המצב בזמן האחרון לא משהו..

קשה לי קצת עם השינויים שמתרחשים לאחרונה בחיי. קשה לי עוד יותר שאני לא מסוגלת לנסות לעזור לאחרים. דברים שלא קשורים בי ובכ"ז, אני איכשהו מעורבת בענין.

מיצי הגיעה לי-ם וניסתה לסדר את ענייני התואר שלה. טעות בירוקרטית קטנה של מזכירה סתומה בחוג למזרח אסיה, עלתה לה בדמעות מרובות ובזה שהיא כנראה תצטרך לחזור לי-ם שנה הבאה להשלים חוסרים. מסכנה, חוסרים שבכלל היא לא צריכה ללמוד..

האונ' הזו מחורבנת. בחיאת, כמה שיותר להוציא כסף מהסטו' וכמה שפחות ללכת לקראתו.

אני מקווה בשבילה שהיא תצליח לסדר את כל העניין הזה. כי לחזור לשנה *** (אני לא יכולה להגיד לכם כמה זמן היא עושה את התואר הזה, הרבה יותר ממני, אפילו...) מבאס..

יצאנו אתמול ללוגאר, אני והצוות מהעבודה כדי לשפר את מצב רוחו של הבוס המפוטר.

הלוגאר היה פעם מקום כזה מגניב. כל שחקני הכדורגל של בית"ר היו יושבים. היינו רואים איך הערסים מתחילים איתם במריבות חשובות בעניינים שברומו של עולם (כמו, אהבת ערבים בא"י בכלל ובבית"ר בפרט) ונהנים לאללה. חוץ מזה, אני מכירה את הבעלים ממש טוב. היום, הם הפכו את המקום לכשר וכל הכדורגלנים עברו לשבת ביהושוע. בלוגאר עושים רק "מסיבות מחזור" התפריט יקר משהו ולא מאוד טעים.. (מזל שאמיר לא קורא את הבלוג שלי).

הכי כואב לי על הבוס שלי. הוא בן 40, נטול כישורים, נטול מקצועיות מיוחדת ויש לו 3 ילדים פלוס אישה שטן.

מה הוא יעשה עם עצמו, לא ידוע. ולי נצבט הלב בלחשוב על מה יקרה.

אתמול, אחרי שנה וחצי, הוא נפתח והראה לנו את הבוס שבפנים.

היה נחמד, לו רק לא הרגשתי כ"כ רע, כמו שהרגשתי אתמול וכל מה שרציתי היה ליפול על המיטה.. ולישון. מעניין זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו.

סוף התואר מתקדם בצעדי ענק. החרדות שלי מתחילות עכשיו ומתגברות אף הן, כפי שניחשתם, בצעדי ענק..

אין לי כוח לכלום והצוואר שלי עדיין הורג אותי. חוץ מזה, צ'רלי עוברת ניתוח מוח מסובך. אחרת אין לי שום הסבר, למה היא כבר לא מחוץ למוסך..

שבוע מרגש לכולם

פרייה