כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

החודש האחרון היה נורא. הוא התארך כאורך הגלות ופשוט סרב להסתיים. ספרתי כל יום עד לבוא יום שישי ה-31 לחודש, בו אני אעשה את המשמרת האחרונה שלי ולא אראה את אנשי הביטחון יותר לעולם!

כאמור, החודש האחרון בעבודה היה הגרוע ביותר. כמה מחבריי הטובים רצו לארגן מסיבת פרידה לבוס שלי ושגם תכלול אותי- כי גם אני עוזבת. אבל, הכל יצא כ"כ מסריח:לא באו אנשים למסיבה, את המתנה הייתי צריכה לקנות לבד ועם מעט מאוד כסף היא יצאה מעפנה לחלוטין. שלא לדבר על זה שלי בכלל לא חשבו לקנות משהו (מלבד קצין אחד שהביא לי שפירית בדבש). ההלכתי בהרגשה הכי גרועה שאנשים יכלו להעניק לי.

(כאמור, נורית הזונה מהפוסט הקודם- אני כמעט מייחלת שהיא קוראת את הבלוג שלי).

ביום שישי, נפרדתי מכולם. הכי מצחיק, שכולם- מלבד המוקדניות, ממש התבאסו מהעובדה שאני נוטשת: הקצינים, השומרים, אנשי האונ', איש המחשבים הגאון שלנו שאני מעריצה אותו. כולם אמרו לי לבוא לבקר. כשהזונה באה להחליף אותי- התלבטתי..

היא הגורם הראשי לאיך שהמוקד מתנהל כרגע, היא מנסה לתפוס סוג של וותיקות. אני לא יודעת, קשה לי להבין את זה. כאילו אנחנו בצבא. התלבטתי אם לומר לה משהו שייראה את מה שאני מרגישה כלפיה ויתרה מזאת, יגרום לה להרגיש כ"כ מחורבן(!!). כנראה שהעובדה שאני מסתובבת עם ערן עכשיו השפיעה עליי (יותר ממה שחשבתי). כי, לא אמרתי לה מילה!

לטוב ולרע, לא אמרתי כלום..

אם יצאתי האדם הטוב יותר, אני לא יודעת. אם עזבתי בתחושת פיספוס, גם את זה, אני לא ממש יודעת...

העברתי את הכרטיס בשעון והעפתי אותו אחורנית. זה היה נורא יפה- מחוות לחופש נולדה.

זהו זה!

שלוש שנים של ביטחון הסתיימו.

ניהול עמודות תחת עיניים פקוחות של מנכ"לי ורקטורי האוני'. הדוס שהיה החבר הכי טוב שלי שם בהתחלה שעזב אותי להתמודד לבד כשהייתי צעירה. הקצין המניאק שעשה את חיי גיהנום עליי אדמות בחודשים הראשונים לעבודה וחוקי מרפי החליטו שרק איתו אני עובדת. הבחור היפה (כוסית וקצת אפס, מסתבר). מעיין המדהים שלעולם אני לא אשכח אותו. איש המחשבים שלנו שהערצתי אות כ"כ ולכן הייתי מושא לבדיחות מצד כל מי שהכיר אותי בעבודה. אפילו מעט החברות שהצלחתי לרכוש שם, בעבודה הזו...

אני לא יודעת אם אני אתגעגע. קשה לי להחליט..

מצד אחד, הסוף היה כ"כ גרוע שהתחושה היחידה שיש לי כלפי המוקד זה תחושת רווחה. מצד שני, 3 שנים וחודש זה לא מעט זמן לגבש אופי ולצבור פיצויים.

הפוסט הזה הוא סוג של אאוטינג, כי מי שקורא אותו ונמצא באזור בו אני נמצאת, יבין מייד במה עבדתי. מעניין אם יבינו איפה עבדתי ומי הייתי.

פתאום הגיע חורף, איזה קטע....