כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

ביום העצמאות הייתי בבית בצפון ומצאתי את גזיר העיתון שהראה את המוות של קובי, עם עוד חייל שנרצח באותו היום. ערן היה איתי והראתי לו את העיתון. אני חייבת לציין שהיחס שלי היה אחרת- שונה מכל יחס שהיה לי בשנים קודמות. אני לא יכולה לשפוט עם זה טוב או רע. חוץ מזה, השנה לא ישבתי דבוקה לערוץ 33 ביום הזיכרון לראות את השמות של הילדים שהיו לי..

כנראה שהזמן באמת מסיע את הכל.

למה כתבתי את זה?

שלשום מצאתי את הטלפון שנשואה2 נתנה לי- זה של נשואה1 שילדה. באמת ששקלתי, בשיא הרצינות להרים לה טלפון, אבל...

לא טרחתי לשאול את  2 מה 1 ילדה: בן או בת. בכל אופן אם היא ילדה בן זכר בישראל, שבועיים עברו מאז הלידה, מה שאומר שברית המילה התקיימה ואני שוב, לא הוזמנתי...

הסתפקתי בלשלוח הודעת טקסט בטלפון: "שמעתי שמגיע לך מזל טוב. הרבה אושר, שלווה ונחת". אני יודעת ש-1 בחופשת לידה, כך שאת ההודעה היא ראתה. אחרי זה זרקתי את הטלפון שלה לפח ומחקתי את ההודעה מסלולרי שלי. מיותר לציין שנכון לעכשיו, כמובן שהיא לא חזרה אליי בשום צורה, נכון?

כשפוקה ניתקה קשר, בגלל שהיא רצתה לשמור על בול העץ שלה (בחירות בחיים או משהו כזה), היה לי קשה אבל עבר לי. ופוקה הייתה החברה הכי טובה שלי. גם את נשואה1 החשבתי בתק' מסויימת לחברה הטובה ביותר שלי- יותר משולר, יותר מהאמריקאית ואפילו יותר ממיצי. אז גם זה עבר לי- אני לא כועסת, אני לא מאוכזבת, אפילו לא אכפת לי. כל אחד והבחירות שלו בחיים.

בקרוב, יהיו הבחירות המיקצועיות שיהיו שבחרתי לעצמי. בקרוב, תהיה חתונה ויהיו ילדים (מטאפורלי ספיקינג). בקרוב, הכל יזרום הלאה ויסתיים..

אני לא מורבידית, אני דווקא מרגישה ממש טוב. בכלל,אמרו לי שהתגובות שלי נהיו ממש בוגרות- אוי מיי גוד, אני כבר לא אינפנטילית יותר.

ויוסי בנאי נפטר אחרי מאבק במחלה קשה- עצוב...