מצאתי עבודה והיא בתחומי האוני'.
לא, זה לא הביטחון, למרות שכנראה אחרי חבר הנאמנים אני אלך לבקר את הבוס.
זה קשור לתואר השני שלי- אם יהיה (ביום שלישי נדע)- ואני חייבת לציין שזו חרא עבודה.
השכר נמוך והעבודה מאוד פיזית. הבוס משוגע והידיים שלי מתלכלכות כל הזמן.
אחרי היום הראשון חזרתי עם כאבי רגליים נוראיים ואהובי עשה לי מסאז' מצויין בכפות הרגליים. נרדמתי מייד.
ביום השני, הלכתי לספרייה הלאומית עם אהובי והייתי אמורה לעבוד בערב. ב- 8:30 קיבלתי טלפון ממס' חסוי: "איפה את"?
הייתי בשוק: "אני לא פנוייה, אמרת לי לבוא בערב".
אז הוא התחיל לצרוח שאני לא בסדר- ששיקרתי, ששברתי את האמון, שאמרתי שאני פנוייה כל הזמן, שזו לא התחלה טובה במיוחד...
ואני ניסיתי לענות לו: "אבל אמרת לי שאני עובדת בערב"...
לא עבד. הוא צרח וצרח וצרח. אני- בנסיון להשתיק אותו ואולי לנסות להשחיל מילה, אמרתי לו "אתה צודק" את זה ערן לא אהב- כנראה הוא חשב על התרפסות או משהו. אבל מכיוון שערן לא שמע את כל השיחה, אין לו זכות להביע דיעה על זה!!!
הבעיה שכל הסיטואצייה כ"כ הרגיזה אותי, שעליתי לחברת כוח אדם וחידשתי את המנויים שלי בכל מיני אתרים כדי למצוא עבודה אחרת, ומיידית. חוץ מזה, דיי נשברתי והתחלתי לבכות..
ולבכות
ולבכות
ולבכות.
בכיתי המון שעד אתמול בלילה העיניים שלי עוד היו נפוחות.
אחרי זה דברים בעבודה נהיו קצת יותר קלים. אני עדיין הרבה יותר איטית מהאחרים ופיזית עדיין מאוד קשה לי, אבל אמרו לי שיחסית לימים הראשונים, אני משתלבת ממש מהר ותופסת את שורש העניין בצורה דיי טובה.
אני עדיין לא מבינה למה עוד אין לי עבודה נורמלית בגילי המופלג.
טוב נו, גם זו סוג של הכנסה. קטנה ככל שתהיה.
העניין הוא- שאחרי כל משמרת אני כ"כ גמורה, שערן ואני שכחנו מה זה אקטים סקסואליים. מידי פעם הוא מנסה פה ושם, אבל נקרופילייה אף פעם לא הייתה הקטע שלי 
לא הייתי מסוגלת להזיז שריר.
היום יום חמישי, המצב השתפר לעין שעור, העניים חזרו להיות בסדר גמור- thumbs up
חרוטון מנהל קרב חתולות עם הרווק (ולהפך)
כבר הרבה זמן אני אמביוולנטית לגבי הבלוג של הרווק. לפעמים אני קוראת אותו. באופן נדיר יותר אני מגיבה ונדהמת מחדש מ"צחות הלשון". אבל הגיע השבלול החביב עליי וקיבע את מה שאני מרגישה כלפי הרווק.
תהנו
שיהיה לכולם סופ"ש נפלא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
